עוד מראשית בריאתו של המונדיאל ב־1930 ועד עצם היום הזה, אירופה ודרום אמריקה התקוטטו קודם כל על תארים ועל תהילה, אבל גם על זכויות אירוח, תרבות, תדמית וכבוד. המשחק האלים בין צ'ילה לאיטליה ב־1962, 90 דקות שזכו לכינוי "הקרב על סנטיאגו", היו במהותן קרב תרבותי יותר מאשר אירוע ספורטיבי.
כך גם לגבי כל מפגשי ארגנטינה־אנגליה שטמנו בחובם את הפוליטיקה וההיסטוריה בין המדינות, או משחקי ברזיל־גרמניה שהפגישו שתי תפיסות חיים שונות.
בשנים האחרונות המרחק בין היבשות הצטמצם בזכות הקדמה והטכנולוגיה. הרי כבר אין סיכוי ששחקן ארגנטינאי יגיע למונדיאל כאנונימי כפי שהיה מראדונה בזמנו, או ששחקן ברזילאי יפתיע את העולם כמו פלה. כולם מכירים את כולם, כולם משחקים ביחד.
החסך יצר סקרנות
המונדיאל בקטאר, בין יתר הדברים, מחזיר לחיים את היריבות היבשתית הזאת, שגססה לה בחסות הקורונה וליגת האומות. מפגשים בין נבחרות דרום־אמריקניות לאירופיות הפכו דבר כל כך נדיר, שפתאום נפתח הפער הזה שהיה קיים לפני שהכדורגל הפך כל כך גלובלי.
נבחרת ברזיל, לדוגמה, לא שיחקה מול יריבה אירופית מאז ניצחה את צ'כיה במארס 2019, בעוד ארגנטינה אמנם הביסה את איטליה 0:3 בפינאליסימה השנה, אבל העובדה שהאיטלקים לא יהיו במונדיאל הוציאה את המיץ מההתמודדות.
להוציא את המשחק הזה, הפעם האחרונה שהנבחרת של סקלוני שיחקה מול נבחרת גדולה מאירופה היתה בתיקו 2:2 מול גרמניה ב־2019. גם אורוגוואי סופרת שלוש שנים בלי מפגש מול נבחרת אירופית, והחסך הזה מייצר סקרנות לראות איפה כל יבשת עומדת מול יריבתה.
"בא לי לשחק מול ספרד, מול פורטוגל, מול כל האירופיות", אמר מאמן נבחרת ברזיל צ'יצה אחרי עוד ניצחון על פרו בשנה שעברה. מבחינת הדרום־אמריקנים זה חשוב. הם מודעים לפער שפותחים האירופאים, ומסרבים לקבל אותו. הם זוכרים מה היה פה פעם, ונחושים להחזיר את הכדורגל לימים של השוויון היבשתי.
בגלל אירועי השנים האחרונות - קורונה, ליגת האומות ועוד - הגביע העולמי הזה מחזיר את הכדורגל אחורה, לפעם. אל קטאר מגיעות הנבחרות מדרום אמריקה ומאירופה ללא היכרות מוקדמת, והן סקרניות לגלות מה מצב היבשת השנייה.
וזוהי, בדיוק, המהות של המונדיאל.
הכתבה המלאה תופיע במוסף המונדיאל של "ישראל היום" ביום רביעי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו