דני אבדיה יוצא מהאולסטאר בתחושת הקלה - ויש לכך מספר סיבות

הרגע שבו הסתיים סוף שבוע האולסטאר עבור דני אבדיה היה אולי הרגע האנושי ביותר שראינו ממנו בשנה האחרונה. הוא ישב על הרצפה בכניסה לחדר מסיבת העיתונאים, שוחח בטלפון ונראה מותש, כאילו טיפס על האוורסט עם 200 טון על הגב.

מעולם לא היה לנו בישראל שחקן כמו אבדיה. מיקי ברקוביץ' לא נדרש להתמודד עם הרשתות החברתיות, עומרי כספי לא היה שחקן מוביל, דורון ג'מצ'י לא חווה את החיים מעבר לים, ולעודד קטש נקטעה הקריירה דווקא כשעמד בפסגת היבשת. אבדיה הגיע לאולימפוס של הכדורסל עם מעמסה של תשעה מיליון ישראלים ו-15 מיליון יהודים על כתפיו.

מהבחינה המנטלית, נדמה שגם הוא עצמו עדיין לא עיכל את האירוע. למען האמת, גם אני, כעיתונאי שסיקר אותו מקרוב, עוד לא עיכלתי - ולא בטוח שאעכל. הוא לא נולד סופרסטאר. אולי אפילו היה לו קל יותר לבחור לייצג את סרביה ולהיות זנב לניקולה יוקיץ', אבל הוא ישראלי, וכשאתה ישראלי אף פעם לא פשוט לעמוד בפסגה כשיש מי שמנסה להוריד אותך (וד"ש לספייק לי הצבוע).

"אני עולה למגרש עם אומה שלמה, וזה כיף", אמר אבדיה בסיום. "זה כיף לייצג, זה כיף להראות שזה אפשרי, גם במדינה קטנה כמו שלנו. ואני לא יכול להודות מספיק על כל התמיכה שאני מקבל, על ההודעות, על האהבה. אני חסר מילים".

אירוע עבור עיתונאים?

מעבר לאבדיה, זה היה אירוע אולסטאר מעט מוזר. בישראל, או באירופה, אתה רגיל לכך שהקהל נכנס כדי לצפות בג'אמפ בול, בשריקת הפתיחה או אפילו בסרב הראשון. כאן, אנשים מגיעים דווקא לסיום. למרות שכל הכוכבים הגדולים כבר היו באולם ואירוע השיא של סוף השבוע החל, עדיין היו רבים שהסתובבו בחוץ. קשה לתפוס את זה. ייתכן שאירוע האולסטאר מיועד בעיקר לעיתונאים ולכתבים.

לשחקנים לא היה רגע מנוחה אחרי המשחקים - הם עברו מיד למסיבות עיתונאים ולמיקס-זונים, שבהם כל אחד ניסה להשיג את הציטוט עבור הגוף ששלח אותו. האוהדים זכו לאינטראקציה עם הכוכבים בפסטיבל שנערך במרכז הכנסים, אך גם זה היה מוגבל לזמנים ולמקומות מסוימים.

"לא יודע כמה שיחקנו ביחד"

והיה גם כדורסל. ויקטור ומבניאמה הוביל כבר מהפתיחה קו אגרסיבי, עם רצון לנצח בכל מחיר. ג'מאל מארי, שהצהיר כי אינו מעוניין במשחק לא תחרותי, הפגין מחויבות, וגם קארל-אנתוני טאונס הציג יכולת התקפית טובה, אך זה לא הספיק כדי לנצח את שתי הקבוצות האמריקניות.

וומבי נשאל בסיום על שיתוף הפעולה עם דני אבדיה והשיב באדישות יחסית: "הוא שחקן שעושה המון נקודות מהקו העונשין והיום לא היה את זה. לא יודע כמה דקות באמת שיחקנו ביחד, גם לא שיחקתי נגדו העונה עדיין. העצה שלי אליו זה לא לעשות עבירות בזמן שהוא שומר".

גם קוואי לאונרד היה שם, עם 31 נקודות מול נבחרת העולם, והזכיר מה יכול היה להיות אילו היה כשיר באולימפיאדת פריז. מול הקהל הביתי, שנהנה מכל רגע, הוא הראה שוב מדוע היה ראוי להיבחר מלכתחילה וייצג את הקבוצה המקומית בכבוד.

בסיום, כשקבוצת הכוכבים ניצחה ואנתוני אדוארדס נבחר ל-MVP, הוא שיבח את וומבי על האינטנסיביות שהתווה לרוב דקות המשחק. זו אינטנסיביות שאולי לא מתאימה ללוקה דונצ'יץ' או ניקולה יוקיץ', אבל כן כזו שעשויה להתאים לקהל. ואם כבר בקשה לעתיד - אולי 12 על 12 ו-48 דקות מלאות בשנה הבאה. 12 דקות למשחקון זה מוזר, אבל אולי זה מוזר רק לנו.

אבדיה עלה במעמד

ובחזרה לאבדיה. הוריו, שרון וזופי, ישבו בקהל. זה לא שם ישראלי, גם לא שם סרבי - אלא משהו באמצע, שמסמל את הייחודיות שלו כאדם שנמצא מעט מעבר למה שהורגלנו לראות. רבים קראו לו פעם "Danny", כמו השם הישראלי הנפוץ, אבל הוא לא נפוץ - הוא ייחודי.

אחרי הלילה הזה, אבדיה הפך רשמית לדמות ציבורית שכל אדם בישראל, בין אם הוא אוהב כדורסל או שאינו יודע את חוקי המשחק - צריך להכיר. לא חובה לאהוב אותו, אך הוא עלה למעמד של שער עיתון ושל פותח מהדורות.

הוא יוצא מהאולסטאר בתחושת הקלה. גם לחיות את החלום יכול לעייף ולהסיט את המחשבות מהמטרה האמיתית. כפי שראינו את תהליך ההסתגלות שלו לליגה וכפי שאנו צופים בהתרגשות בהתפתחותו לכוכב, כך נראה גם את הסתגלותו למעמד.

הוא ייפתח יותר, הראש שלו יתייצב במקום הנכון, ונראה יותר מהלכי אלי-אופ ופחות איבודים שנובעים מחוסר ריכוז. ואולי התקווה הגדולה ביותר, אחרי שמעמדו כבר יתבסס ככוכב, היא שכל המדינה תדע לבטא נכון את שמו: Avdija Fucking Deni.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות