אפילו אם אתם מגדירים את עצמכם כ"עכברי כדורסל", סביר להניח שהשם ג'ימי מקדונל לא אומר לכם דבר. שחקן הפנים היהודי-אמריקני שגדל בניו ג'רזי שיחק בישראל בשתי קדנציות, אבל לא ממש הותיר פה חותם. הראשונה ב-2015 במדי הפועל גליל עליון בליגה הלאומית והשנייה במכבי אשדוד בליגת העל ב-2018.
"אני בהחלט רואה את התקופה שלי בישראל כהזדמנות שהוחמצה", אומר מקדונל שהגיע לגליל מאוניברסיטת טמפל בראיון מיוחד ל"ישראל היום". "הדברים לא התפתחו כפי שדמיינתי, אבל אני מאמין שהכל קורה מסיבה. התקופה הזו עזרה לי לגלות את התשוקה שלי לאימון, להבין שזה מה שאני רוצה לעשות ברגע שאפרוש – ובסוף גם להגיע ל-NBA".
שבע שנים אחרי שעזב את ישראל, כשהוא רק בן 33, מקדונל מסכם עונה רביעית כאיש צוות בליגה הטובה בעולם. הוא התחיל במחלקת הווידאו של פיניקס סאנס, ואחר כך עבר לברוקלין נטס שבשורותיה העביר שלוש עונות עד שהפך לראש מחלקת הווידאו של המועדון. "בתפקיד הזה למעשה ניהלתי שלושה אנשי צוות נוספים", הוא מספר, "הייתי אחראי על ניתוח המשחקים של הקבוצה והצגת המסקנות והחומרים לשחקנים. מעבר לזה, גם היו כמה שחקנים שהייתי אחראי על הפיתוח האישי שלהם".
איך משחקן בישראל הפכת לאיש צוות ב-NBA?
"בזמן ששיחקתי בגליל עליון קרעתי את הטחול באימון, מה שהשבית אותי לכל העונה. כשהגעתי למכבי אשדוד, אמרתי לבראד גרינברג המאמן שאני כבר יודע שאני רוצה להיכנס לתחום האימון אחרי שאפרוש. הוא הציע לי להיות סוג של שחקן-מאמן ולעשות את כל הסקאוטינג על היריבות. לצערי, אחרי כמה שבועות חליתי במחלקת הנשיקה. למרות שהתסמינים עברו די מהר המחלה מגדילה את הטחול – ובגלל הפציעה הקודמת שלי זה נחשב סיכון. אישרו לי להשתתף רק באימונים ללא מגע, והייתי חייב להיבדק פעמיים בחודש. בסוף זו הייתה ברכה במסווה, כי יכולתי לקחת על עצמי יותר כאיש צוות, ללמוד המון על הליגה, על השחקנים ועל כדורסל ממאמן כמו בראד".
ואיך הגעת לפיניקס?
"הגעתי לסאנס דרך חבר למכללות שהיה כבר בעסקי האימון. הוא המליץ עליי כשחיפשו שחקן גבוה (בערך 2.08 מ') עם ניסיון בווידאו ורצון להיכנס לאימון. דיברתי איתם בטלפון כמה פעמים, הם ביקשו שאכין דוח סקאוט לדוגמה על קבוצה שאבחר, ואז טסתי לראיון. זמן קצר אחר כך הציעו לי את המשרה ממש כשליגת הקיץ התחילה".
עבדת הרבה עם מיקל ברידג'ס.
"הייתה לי הזדמנות לעבוד קצת עם מיקל בפיניקס כשהיה רוקי, ושוב בברוקלין אחרי הטרייד של קווין דוראנט. הכרתי אותו עוד מתקופת הקולג’ כי שנינו למדנו בפילדלפיה ויש לנו קשר קרוב. לאורך השנים עבדתי עם המון כוכבים – קווין דוראנט, קיירי אירווינג, דווין בוקר, דיאנדרה אייטון, ג’מאל קרופורד, ניק קלקסטון, פאטי מילס, דוריאן פיני־סמית’, רויס אוניל, קאם תומאס, קאם ג’ונסון, נואה קלאוני ועוד הרבה".
איזה שחקן הכי הרשים אותך?
"האמת שהתרשמתי מהמון שחקנים ומהכישרון שיש להם, אבל אם אני חייב לבחור אחד – זה דוראנט. הכישרון, היכולות ובעיקר הניידות שלו בגודל הזה היא משהו שאין שני לו. הוא אחד הסקוררים הכי טובים שידעה הליגה אי פעם ובכל אימון הוא נותן 100% באינטנסיביות של משחק אמיתי".
ומאיזה מאמן הכי התרשמת? עבדת ליד הרבה שמות גדולים.
"למזלי עבדתי עם הרבה מאמנים מצוינים ולמדתי המון מכולם. את איגור קוקושקוב שהיום מאמן את אנאדולו אפס אני מחשיב למנטור, בעיניי הוא אחד המוחות הגדולים ביותר בכדורסל העולמי".
עזבת את ברוקלין דווקא כשהצטרפו אליה שני שחקנים יהודים, בן שרף ודני וולף. היית מעורב במעקב אחריהם?
"לא הייתי ממש מעורב בסקאוטינג שלהם, יש כל כך הרבה אנשי צוות שעוקבים אחרי שחקנים כל הזמן. כן יצא לי לראות את דני וולף כשהוא שיחק בייל, ואפילו לפגוש אותו. דיברתי עם כמה חברים שם כדי לקבל עליו מידע והעברתי לנטס מה שסיפרו לי. את בן שרף ראיתי בכמה משחקים בודדים בווידאו, ורשמתי את ההתרשמות שלי והעברתי לאנשים בהנהלה".
איך אתה רואה את הסיטואציה שלהם בברוקלין?
"אני חושב שזו הזדמנות אדירה לשניהם. הם מצטרפים לאחת הקבוצות הצעירות בתולדות ה־NBA, כזו שממוקדת מאוד בפיתוח שחקנים. הצוות שם ידרוש מהם הרבה, ייכנס איתם לפרטים הקטנים, ויכין אותם כדי להצליח בליגה. הם בהחלט יקבלו הזדמנויות להראות מה הם יודעים".
דני אבדיה עושה דברים גדולים בליגה. יצא לך להכיר אותו מקרוב?
"לצערי לא יצא לי לדבר איתו אף פעם. כמובן שעקבתי אחריו במכבי תל אביב וב־NBA. כיף לראות איך הוא מתפתח כשחקן בליגה וממשיך להשתפר משנה לשנה. אני מתרגש לראות מה יקרה איתו בעונה הקרובה".
בכנות, האמנת ששחקן מישראל יכול להגיע לרמות האלו?
"לגמרי – לישראל תמיד היו שחקנים מוכשרים, אז זה לא מפתיע אותי. היום, כשיש גישה לכל כך הרבה סרטונים וסקאוטים בכל מקום – אם אתה מספיק טוב, יראו אותך ותקבל הזדמנות".
כמי שהגיע מהמכללות, איך התרשמת מהכדורסל הישראלי ותרבות הספורט פה?
"הרגשתי שהיה בליגה הרבה כישרון, הרבה שחקנים שהיו על גבול ה־NBA. זו ליגה פיזית, עם דגש טקטי. כמובן שלא כולם באותה רמה של כישרון, אתלטיות ומהירות כמו ב־NBA – אבל זו בדיוק הסיבה שהליגה בארצות הברית היא הטופ של הטופ".
אתה עדיין בקשר עם אנשים? אתה רואה את עצמך חוזר לארץ?
"בהחלט – עדיין יש לי הרבה משפחה וחברים בישראל. אני מדבר איתם באופן קבוע. לישראל תמיד תהיה פינה חמה בלב שלי, הייתי מאוד רוצה לחזור לארץ כמאמן – אבל רק אם תגיע ההזדמנות הנכונה".
מה המטרה הבאה שלך אחרי ברוקלין?
"המטרה שלי להמשיך להתקדם במדרגות האימון עד שאגיע להיות מאמן ראשי – אם זה ב־NBA, בקולג’ מהדיוויז'ן הבכיר, או בקבוצה מקצוענית באירופה או במקום אחר".
