עם הזכייה של שיי גילג'ס אלכסנדר בתואר ה-MVP, עולה שוב הדיון בנוגע לאופן שבו התואר מחולק. למרות שהוא בהחלט בחירה ראויה, עדיין תעמוד הטענה שהגיע לניקולה יוקיץ' יותר.
הדיון המחודש מחזיר אותנו אחורה למי שקוראים לו מייקל ג'פרי ג'ורדן, בשנות ה-90 שסימלו ועדיין מסמלים אוויר פסגות וחתירה בלתי פוסקת למצוינות. אלה היו שנות השיא בליגת ה-NBA מכל הבחינות והיו גם שנות המעבר של הכדורסל לעידן המודרני ולבמה העולמית. אלו היו שנות דריסה והקטנה של כל שאר הקבוצות והשחקנים, שנמחצו תחת המכונה שנקראה שיקגו בולס, לעתים אפילו של שחקנים ששיחקו באותה קבוצה בדיוק.
אחד מהם הוא סקוטי פיפן, שמעולם לא קיבל את הקרדיט הראוי על חלקו בהצלחת הקבוצה. שוכחים לו את עונת ה"פרישה" של ג'ורדן, שבמקום להפוך לעונת קריסה בשיקגו הוא סחב בה את הבולס מרחק משחק אחד בלבד מגמר המזרח. באותה עונה סיים במקום השלישי במרוץ לתואר ה-MVP עם שיאי קריירה של 22 נקודות ו-8.7 ריבאונדים. פיפן חתם את הקריירה עם חמש עונות בהם סיים בעשירייה הראשונה של הצבעות ה-MVP.
בשנה שעברה פיפן נשאל על כך בראיון ל"ספורטס אילוסטרייטד". "אני לא אבכה על זה. זה לא קרה אז אני לא מסתכל אחורה על דברים שהיו יכולים לקרות או שהיו צריכים לקרות. אני חייב להמשיך ולהתקדם", אמר פיפן, והוסיף: "זו הייתה שנה נהדרת עבורנו כקבוצה וגם עבורי כפרט, אבל פשוט לא הייתה מספיק טובה".
ייאמר לזכותו של פיפן שלאורך השנים זו ההתייחסות הרחבה ביותר שלו לנושא ולפי אמירות אחרות שנאמרו על ידו, חלקן בעקבות סדרת הדוקו "הריקוד האחרון", ברור שהוא מעולם לא חשש להביע את דעתו. קשה להאמין שהעניין לא הטריד אותו, וייתכן מאוד ששמר על זכות השתיקה כדי לא להאכיל את יצר התחרותיות של ג'ורדן שלא ידעה שובע.
פיפן הוא היוצא מן הכלל
כדי לחזק את הטענה של פיפן אפשר להסתכל על קבוצות ששחקניהם המובילים, ברמת MVP, עזבו. כשלברון ג'יימס עזב את קליבלנד לטובת קבוצת הכוכבים במיאמי, הקאבלירס שהיו מועמדים לאליפות עונה קודם,הפכו באופן מיידי לקבוצת תחתית ולוטרי. כמו כן, כשקארל מאלון עבר ללייקרס בעונת 2003/4, יוטה עברה באופן מיידי מקבוצת פלייאוף קבועה לקבוצת תחתית שתחזור לפלייאוף רק שלוש עונות אחר כך עם DNA שונה לחלוטין. קובי בראיינט הוא החריג בקטגוריה שהבנייה מחדש התחילה בעודו משחק בשורות הלייקרס, בשל פציעה קשה בגיד האכילס שלאחריה בראיינט כבר לא הצליח לסחוב את הקבוצה לפלייאוף עד לפרישה.
לשיח על השחקן הטוב ביותר שלא זכה בתואר הנכסף אפשר בהחלט לצרף את כריס פול, שיפרוש בשנים הקרובות כשהוא כבר רחוק משיאו, עם עשר עונות בטופ עשר בהצבעות ה-MVP. בעונת 2007/8, בה סיים במקום השני, התואר הלך לבראיינט למרות שהשניים הביאו מאזן דומה וכשמאזן הכוחות והצוות המסייע נטה בבירור לכיוון הלייקרס. אפשר לצרף לאותה רשימה את פטריק יואינג, הסמל של ניו יורק ניקס המעולים משנות ה-90 שהגיעו פעמיים לגמר, סיים בטופ עשר של ההצבעות ל-MVP בשבע עונות שונות.
השיח על ה-GOAT, השחקן הגדול בהיסטוריה, תמיד יתמקד בג'ורדן ולברון כששני המחנות מחזיקים בטענות קונקרטיות. לעומת זאת השיח על השחקנים המשלימים נותר בשוליים. אותו שיח משני כביכול טומן בחובו שחקנים גדולים שמעולם לא זכו לכבוד הראוי. יתכן שבעתיד ידברו על יוקיץ' בתור אחד שיש לו מקום בשיח הזה. מוקדם לדעת. ובכל זאת, זו ההזדמנות לתת לפיפן, במחילה ובצניעות, לערער מעט על העליונות של ג'ורדן בתור הגורם היחיד שסחב את הבולס. עובדתית - הוא לא היה לבד בעניין. תנו לסקוטי את הפרחים שלו.
