הניצחון של ניו יורק ניקס על בוסטון סלטיקס 2:4 בסדרת חצי גמר המזרח ב-NBA עשוי להיתפס בעיני רבים כהפתעה. בכל זאת, מדובר באלופה המכהנת, שהגיעה לפלייאוף עם כמעט אותו סגל מהעונה שעברה – והודחה מוקדם מהצפוי. אך האמת היא שנכון יותר להתבונן על הסדרה הזו, ועל הפלייאוף הנוכחי בכלל, לא כהפתעה – אלא כשינוי מגמה.
בעשור האחרון התרגלנו למדוד קבוצות בליגה, ובעיקר בפלייאוף, לפי "כמה כוכבים יש להן". צמדים מובילים הפכו לנוסחה כמעט בלעדית להצלחה במרדף אחרי טבעת: גולדן סטייט עשתה זאת עם סטף קרי וקליי תומפסון, לוס אנג'לס לייקרס עם לברון ג'יימס ואנתוני דייוויס, מילווקי עם יאניס אנטטוקומפו וכריס מידלטון ודנבר עם ניקולה יוקיץ' וג'מאל מארי.
ואז הגיעה בוסטון – או יותר נכון, ה-GM שלה בראד סטיבנס – ותהה כיצד אפשר לשבור את המעגל הזה, כשראה שהצמד שלו - ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון לא טוב מספיק. הוא בחר בנוסחה הפשוטה ביותר לכאורה: במקום שני אולסטארים – אני אביא חמישה. סטיבנס עבד קשה מאוד כדי לאפשר זאת תקציבית, ואף ויתר בפועל על העומק מהספסל. אך החמישייה האימתנית של הסלטיקס – ג'רו הולידיי, דריק ווייט, ג'יילן בראון, ג'ייסון טייטום וקריסטפס פורזינגיס – הביאה לפרנצ'ייז תואר ראשון אחרי 16 שנה.
ההיסטוריה בליגה כבר הוכיחה שקבוצות יודעות לזהות מודלים מנצחים, לחקות אותם ולשפר. לכן, במידה רבה, הניקס ניצחו את הסלטיקס בסדרה הנוכחית בדיוק עם אותו מודל. בזמן שבוסטון איבדה בהדרגה את כוחה של החמישייה שנבנתה – עם פציעתו של טייטום (שהחמיץ שני משחקים) והמחלה של פורזינגיס (שלא היה קרוב ליכולתו הרגילה) – ניו יורק נהנתה מתפוקה קבועה מחמישיית הפותחים שלה, שהזכירה לפרקים את הסופר-טים של הסלטיקס בעונה שעברה.
לא צריך MVP
כאשר ההגנה היריבה לא יכולה להתמקד רק בשניים או שלושה שחקנים, אלא מתמודדת עם חמישה שיכולים לקלוע, להוביל ולשמור – נוצר יתרון מבני. ג'יילן ברונסון היה ה-MVP של הסדרה, אך כל אחד אחר מחברי החמישייה של הניקס סיפק לפחות משחק אחד עם 20+ נקודות, או תרומה הגנתית מכרעת. העומק לא מגיע מהספסל – אלא מהחמישייה עצמה.
זו קבוצה שלא בנויה סביב שניים או שלושה מובילים ושחקני משנה, אלא על איזון. כל אחד יודע את תפקידו, וחשוב מכך – כל אחד מסוגל להוביל אם נדרש. בקבוצה כזו, כפי שבוסטון הוכיחה, לא צריך את לברון ג'יימס, סטף קרי או ניקולה יוקיץ' כדי לזכות באליפות. מספיק ג'יילן ברונסון או קארל אנתוני-טאונס.
העומק הזה מעניק לניקס יתרון גם מול שאר הקבוצות שנותרו בפלייאוף. דנבר אמנם עמוקה, אך תתקשה לייצר נקודות כשיוקיץ' או מארי לא קולעים. אוקלהומה עדיין צעירה מאוד, ולמרות הכדורסל היפה שלה – אין לה מספיק שחקנים איכותיים מעבר לשי גילג'ס אלכסנדר וצ'ט הולמגרן. מינסוטה, שעוברת פלייאוף יוצא דופן, עדיין תלויה בהתעלות של אנתוני אדוארדס או ג'וליוס רנדל – עם כל הכבוד לג'יידן מקדניאלס ומייק קונלי.
אם בוסטון הייתה ההוכחה לכך שאפשר לבנות חמישייה של כמעט-אולסטארים ולזכות בתואר – ניו יורק היא ההוכחה שאפשר לקחת את אותו מודל, ליישם אותו בצורה מדויקת יותר, ולנצח גם את מי שהמציא אותו.
הניקס כבר רשמו הישג אדיר – עם העפלה ראשונה לגמר המזרח מאז שנת 2000. אבל בסיטואציה הנוכחית, שבה כמעט כל הקלפים הסתדרו בצורה מושלמת עבור הקבוצה מהתפוח הגדול – אי זכייה באליפות תיחשב להחמצה של ממש. כך גם אישר המאמן שמנצח על התזמורת, תום ת'יבודו, לאחר הניצחון על בוסטון. אלא אם כן, כמו שקרה לסלטיקס, אחד מחברי החמישייה ייפצע.
