נדמה שאין ניגוד גדול יותר בין תדמיות של מאמנים ממה שנראה היום (שלישי, 15:40, ספורט 5) על הקווים באולם במנילה, שם ייפגשו נבחרות איטליה וארה"ב ברבע גמר אליפות העולם בכדורסל. מצד אחד, סטיב קר השקול, הרגוע והמחושב, שברוב שלבי המשחק יושב על הספסל; ומצד שני, פצצת האנרגיה ג'יאנמרקו פוצקו עם האש בעיניים, שנוהג לזוז בתזזיתיות על הקווים.
שמו השני של המאמן האיטלקי הוא תשוקה. אפשר להגיד עליו שהוא מאמן נשמה, הבעיה היא שלא פעם זה עובר את הגבול ויוצא משליטה. הוא מושך המון תשומת לב, הציטוטים שלו עושים כותרות, אבל לפעמים הם מופרכים. בואו נאמר שזה מלא חן, עד שזה עובר את גבול הטעם הטוב.
קריירת האימון של פוצקו, שבעוד כמה ימים יחגוג יום הולדת 51, החלה מלמטה. הוא אימן בליגה האיטלקית השנייה, אחר כך היה עוזר מאמן בצדביטה זאגרב, משם המשיך לדינמו סאסרי, שם אימן שלוש שנים, שבמהלכן אף זכה ביורופקאפ. תקופה זו הציבה אותו בתודעת הכדורסל האירופי.
הפרק הבא היה לחזור לעמדת עוזר המאמן בארמני מילאנו, כדי ללמוד מאטורה מסינה, אחד המאמנים הגדולים ביותר ביבשת הישנה. בתפקיד זה העביר עונה אחת, ומאז הוא בנבחרת איטליה. בינתיים זה גם מצליח, רבע גמר אליפות אירופה בקיץ שעבר, אחרי שהדיחה בשמינית את סרביה וניקולה יוקיץ', ועכשיו רבע גמר באליפות העולם.
לא מעט שחקנים משנים תדמית כשהם עוברים לקווים כדי לאמן. אצל פוצקו זה לא כך. פוצקו השחקן ופוצקו המאמן זה אחד לאחד. השחקן הטמפרמנטי, הסוער, הבלתי צפוי והאמוציונלי הפך למאמן עם אותן תכונות. נראה שלעיתים הוא שוכח את מידת האחריות שלו מרוב אמוציות. כמו שקרה במשחק מול הרפובליקה הדומיניקנית, שם הורחק עוד במהלך המחצית הראשונה, מה שהיה חלק משמעותי בהפסד באותו משחק, הפסד שכמעט עלה לאיטליה בטורניר כולו.
לא תמיד אתה יודע איך להתייחס אל הדמות הצבעונית שלו. לפעמים זה מדליק, לפעמים זה עובר את הגבול, לפעמים זה כבר הזוי. באליפות אירופה בקיץ שעבר פוצקו מאמן איטליה קפץ ונתלה משמחה אחרי ניצחון על יאניס אנטטוקומפו המופתע, שבכלל לא היה קשור לאירוע. בהמשך, אחרי עוד ניצחון, הוא נתן את כרטיס האשראי שלו לשחקנים, והם חגגו - גם את הניצחון וגם על כרטיס האשראי.
גם באליפות הזו הוא המשיך לספק כותרות, אבל הפעם זה פחות גורם לחיוכים. לאחר ההרחקה במשחק מול הרפובליקה הדומיניקנית הוא ספג נזיפה מיו"ר ההתאחדות, ובהמשך סיפק את הציטוט ההזוי שבעקבות ההפסד הוא "רצה לקפוץ מהקומה ה־37".
הוא גם הביא לפגישה בבית המלון ולמשחק שחמט את מתאגרף העבר הפיליפיני הגדול, מני פקיאו. איזה הספק יש לו. כמו שהוא נמצא על רצף בלתי נגמר של רגשות, כך היחס אליו. אפשר מאוד לחבב את האיש הבלתי אמצעי והישיר, אבל אפשר לפעמים לעקם את האף כשההתנהגות שלו לעיתים מביכה.
דבר אחד בטוח: על השחקנים שלו זה עובד טוב. הם מאוד מתחברים למאמן שלהם, ולראיה - האחדות והמחויבות שרואים בנבחרת והתוצאות הטובות שלה. השחקנים משחקים עבורו, והוא פשוט מעריץ אותם: "יש לי אריות על המגרש". כך הוא הצליח להביא נבחרת שיש לה מגבלות רבות ומשחקת ללא סנטר, עד לשלב שמונה הגדולות של אליפות העולם.
אצל רכז העבר והמאמן בהווה, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. אפשר לאהוב, אפשר לשנוא, אבל אי אפשר להישאר אדיש. ונכון, לא כולם אוהבים את ההצגות שלו, אבל הוא הביא את איטליה להישג הכי גדול שלה באליפות העולם זה 25 שנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו