תיקון היסטורי באיחור לא אופנתי: על שחקן ההגנה של העונה ב-NBA

יש איזה חוק לא כתוב בקרב פרשני NBA שאומר שלדעת הקהל לוקח כשנתיים "להתאפס" מחדש על היכולות ההגנתיות של שחקן מסוים. כלומר, אם מישהו שהיה שומר גרוע והשתפר - ייקח לציבור הרחב לפחות שתי עונות כדי להתחיל לדבר עליו במונחים של שומר טוב. זה עובד גם הפוך, והרבה פעמים אנחנו רואים שומרים עילאיים זוכים לקרדיט מוגזם גם כשהיכולת ההגנתית שלהם בעצם כבר נחלשה משמעותית.

באופן די דומה, אבל מוגזם בהרבה, לפרשני ה-NBA בעצמם - אלה שמצביעים בבחירת שחקן ההגנה של השנה - לקח הרבהההה יותר מדי זמן להתאפס על הפרופיל הראוי ביותר לזוכים בפרס היוקרתי. וזהשנתנו אותו השנה למרכוס סמארט, רכז בוסטון סלטיקס, זה תיקון היסטורי שמגיע באיחור מאוד מאוד לא אופנתי.

כשהתחילו לחלק את פרס שחקן ההגנה של השנה ב-NBA ב-1983, הם נתנו אותו לגארד, סידני מונקריף האגדי, שזכה בו גם ב-84. ב-86-88 הפרס הלך לאלווין רוברטסון, מייקל קופר ומייקל ג'ורדן - בסך הכל 5 מ-6 השנים הראשונות שהפרס ניתן לגארד. ולמרות שהם כולם הוגדרו "גארדים", בעצם היה מדובר בשחקני כנף. בעידן שהתקפית נשלט על ידי שחקני כנף, זה היה הגיוני ששחקני ההגנה החשובים ביותר יהיו אלה ששומרים את הקלעים המצטיינים בליגה.

אבל משם, הדברים השתנו. הכדורסל בשנות התשעים נהיה יותר איטי, והתרכז יותר ויותר בצבע, כשכל קבוצה כמעט החזיקה בשחקני גב-לסל מצוינים וחיפשה לדחוף להם כדורים בפוסט אפ. החוקים גם אפשרו לשחקני פנים לחכות בצבע (לא היה את חוק ה-3 שניות בהגנה), קבוצות זרקו שבריר מכמות השלשות שהן זורקות היום, הכל היה צפוף יותר על הפרקט - ולכן הגיוני היה שהפרס יתחיל ללכת יותר ויותר לשחקני פנים.

זה אכן קרה, אבל מעט בהגזמה, כש-12 מ-15 הזוכים בין 89 ל-2003 היו שחקני פנים. זה דרש עונת שיא מהרכז השומר הטוב אי פעם, גארי פייטון, כדי לזכות בפרס ב-96. ושתי הזכיות האחרות הלכו אולי לשומר הטוב בדורו, דניס רודמן, שהוא שחקן פנים לא פחות משהוא שומר חוץ (פשוט היה רשום ב-90 וב-91 כסמול פורוורד).

אלא שאז נכנסו החוקים שהקשו מאוד על ההגנות - כמו ה-3 שניות בצבע בהגנה, כמו האיסור על מגע בזמן תנועה עם הכדור ועוד. השינויים האלה העבירו את כובד המשקל בהתקפות בהדרגה אל שחקני החוץ. ואמנם התהליך לקח כמה שנים, אבל גם כשהכדורסל ב-NBA הפך בשנים האחרונות להיות כל כולו משחק של ריווח ושלשות, כשגארדים השתלטו על התקפות ורכזים כבשו את טבלאות מובילי הקלעים - הפרס המשיך ללכת לשחקני פנים. 15 מ-18 הזכיות מאז 2004 היו של סנטרים או פאוור-פורוורדים.

עם כל זכייה של עוד סנטר ועוד סנטר, הפרס הזה הלך ואיבד מהחשיבות שלו ומהיכולת שלו לספר בדיעבד את סיפורה של הליגה בכל עונה ועונה, כמו שפרסים אחרים עוזרים לנו לעשות. לכן הזכייה עכשיו של סמארט היא כל כך ייחודית וחשובה.

גם כי סמארט עצמו הוא שחקן שכל חובב ספורט צריך להכיר - מישהו שכבר שנים ממשיך להתקדם ולהשתפר כשחקן, כמקצוען, כמנהיג, כאדם בקהילה. מישהו שעבר הרבה מאז הימים שהיה נחשב לשחקן חמום המח של אוניברסיטת אוקלהומה סטייט, שדחף אוהד מבוגר ביציע. מישהו שהמנהיגות הווקאלית שלו העונה שיחקה תפקיד קריטי ביכולת של סלטיקס להפוך פתיחת עונה חלשה על פיה בדרך לחצי עונה שני היסטורי באיכותו.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

ועכשיו צריכים חובבי הספורט הניטראליים לקוות ששני דברים יקרו. הראשון - שגם בשנים הבאות המצביעים ימשיכו לתת קרדיט לשחקנים שעושים את העבודה הכי קשה בהגנה. והשני - שבהמשך הסדרה מול ברוקלין נטס, סמארט יצדיק את הפרס ויצליח להגביל את הגארד הילדותי שבצד השני, זה שבין סל לסל עסוק בשליפת אצבעות לקהל. כי אם כבר צדק, אז עד הסוף. מה, זה יותר מדי לבקש?