שתי אקסיומות היו ידועות מראש עוד לפני שהתחילו המשחקים בטוקיו – הראשונה, שכדור הארץ מתחמם. השנייה, שהאחיות הרוסיות לבית משפחת אברינה, יילחמו ביניהן על מדליות הזהב והכסף. הפירורים יישארו למי שתבוא אחריהן, תהיה מי שתהיה.
אז זהו, כלל הטבע הזה, שחשבנו שהוא בלתי ניתן לעירעור, נשבר על המשטח באולם ההתעמלות. לוח התוצאות הראה הפיכה שהסתיימה בדם, יזע ודמעות. לינוי אשרם ראשונה, האחות המוצלחת יותר, דינה, שנייה בפיגור 0.15 נקודות מלינוי, ואחריה מתעמלת בלארוסית, שדחקה את האחות השנייה אל הערבות הבוכיות, הרחק מהפודיום. לא ייאומן.
הרגע שבו השופטות ישבו וקבעו את הניקוד הסופי של דינה בתרגיל הסרט, היה מתוח ומוטרף. לינוי עמדה חבוקה עם המאמנת שלה, איילת זוסמן, והאחיות אברינה התקבצו יחד כדי לספור את קיצן לאחור. לרגע, שולחן השיפוט היה מעין ציר רשע, המחסום בין מדליית כסף לזהב. השניות נמתחו לדקות, ומבחינת לינוי זה בטח הרגיש כאילו היא חיכתה עכשיו עוד חיים שלמים. אבל אז, נתן הלוח את אותותיו - אברינה אמנם קיבלה ציון גבוה יותר בתרגיל הסרט, אבל לא מספיק גבוה כדי לעבור את הישראלית. אין סרט כזה. יש זהב!!
הכי משעשע ואפילו מהנה, היה לראות את רוסיה הגדולה ואת הוועד האולימפי שלה, שאיבדו את הזכות להופיע בטוקיו תחת הדגל וההמנון שלהם בגלל מעשי רמאות שיטתיים (כולל שימוש בסוגי נרקוטיקה שונים) מתלוננים על השיפוט ומחפשים לערער על המציאות שהכתה להם בפנים. זו הפעם הראשונה מאז אטלנטה 1996 שלרוסיה אין זהב. הציניות שברה שיאים, ואני מקווה עבור השופטות שלא יקומו בבוקר עם טעם של פולוניום תחת הלשון. אשרם הייתה פשוט טובה מדי מכדי שתתאפשר מניפולציה.
כבר מגיל ילדות הבנו שהתעמלות זה לא בשבילנו, הישראלים. הזירה הייתה כולה של הסובייטיות, הרוסיות והשכנותיהן. הטבלה לא משקרת. מלוס אנגל'ס 1984, הפעם הראשונה שבה נכנס הענף למשחקים האולימפיים, ועד היום – רוסיה זכתה ב-17 מדליות, בלארוס בשבע, לאוקראינה בחמש, בולגריה בארבע, ולבריה"מ של פעם (לפני שהתפרקה), בשתיים.
מהיום, לישראל יש מדליה ראשונה בענף קשה, מפרך, מדהים לצפייה מבחינת האסתטיות שלו, אבל לטעמי בלתי אפשרי מבחינת המחיר שנגבה מהמתחרות. יהיו שיגידו שאפשר לומר את זה על כל ענף אולימפי, ועדיין - פה מדובר במשהו אחר. כל כך הרבה ידיים מתערבות הן אלו שקובעות בסופו של דבר את הציון בתחום לא ממש אפשרי למדידה. שופטת אחת בודקת וירטואוזיות, אחרת בודקת שליטה במכשיר, שלישת דרגת קושי, אין שחור לבן, ויש מקום לפוליטיקות מושחתות וחיבורים אישיים מעל ראשי המתעמלות.
כשבאים לסכם את הופעתה של אשרם בטוקיו (ושל ניקול זליקמן), שהבטיחה לישראל קציר מדליות איכותי לחלוטין עבר את המצופה, צריך להבין את השינוי והתרומה האדירה שהביאה העלייה מחבר העמים בתחילת שנות ה-90. ישראל הרוויחה הון אנושי אדיר במדע, רפואה, בטכנולוגיה, ועכשיו היא קוצרת בגדול את הזרעים שנזרעו מעבר לים, והתפתחו כאן.
הידע שהצטבר עבר גם לאנשי המקצוע המקומיים, והצלחתן של אשרם והמאמנת שלה, איילת זוסמן, מראה שאפשר לשבור כל תקרת זכוכית וסטיגמות שמרניות. זוסמן, עם ניסיון אולימפי עתיר שנים גם ככוריאוגרפית, הייתה תלמידה במגמת ספורט בתיכון קריית שרת בחולון, החלה להתעמל בגיל 6 - ובגיל 15 כבר הייתה אלופת ישראל בעצמה. עשר שנים היא עובדת עם לינוי, מהן השנה וחצי האחרונות כמאמנת.
ישראל ידועה כמי שמפרגנת או מחלקת פרסים לגיבורי התרבות שלה רק אחרי שהם מתים או מגיעים לגבורות. הגיע הזמן שגם כאן יחליפו דיסקט. פרס ישראל בספורט על תרומה שלא ניתנת למדידה, כמו בענף הזה, ראוי שיחולק ביום העצמאות הבא לארבעה – לינוי אשרם ואיילת זוסמן, לארטיום דולגופיאט וסרגיי ויסבורג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו