אם צפיתם אפילו פעם אחת במשחק פוטבול אמריקני, קשה לפספס את אחד הסמלים הבולטים ביותר על המגרש: הפס השחור שמתחת לעיניים של השחקנים. לעיתים זו מריחה גסה של צבע שחור, לעיתים מדבקות מדויקות, ולפעמים אפילו כיתובים אישיים. זה נראה מאיים, כמעט כמו צבע מלחמה, אבל מאחורי ה-"Eye Black" מסתתר סיפור של כמעט מאה שנה, מעט מדע, הרבה פסיכולוגיה, ולא מעט ויכוחים.
מדוע ספורטאים נושכים את המדליה?
מדוע הספורטאיות הסיניות מכסות את הטבור?
למה שחיינים מרטיבים את הגוף לפני קפיצה למים?
למרות שרוב האנשים מזהים את ה-Eye Black עם הפוטבול, הסיפור מתחיל דווקא במגרשי הבייסבול של ארצות הברית. כבר בשנות ה-30 דווח כי בייב רות', אחד מגדולי שחקני הבייסבול בכל הזמנים, נהג למרוח חומר כהה מתחת לעיניים כדי להתמודד עם קרני השמש בזמן משחקים.
מי שהפך את זה לסמל של ממש בפוטבול היה אנדי פרקס, כוכב שנות ה-40, שנחשב לאחד הראשונים שאימצו את המראה הזה באופן קבוע. באותם ימים לא היו מדבקות מעוצבות או מוצרים מסחריים. השחקנים השתמשו בתערובות מאולתרות של פחם, שעם שרוף וחומרים כהים אחרים כדי לנסות להפחית את הסנוור.
ההיגיון מאחורי השיטה פשוט יחסית. כאשר אור שמש חזק או תאורת אצטדיון פוגעים בעצמות הלחיים, חלק מהאור מוחזר לכיוון העיניים. הצבע השחור, שסופג אור במקום להחזיר אותו, אמור להפחית את ההשתקפות ולאפשר לשחקן להתרכז טוב יותר בכדור או בתנועה מהירה של יריב.
לא נוסחת קסם
אבל האם זה באמת עובד? בשנת 2003 חוקרים מאוניברסיטת ייל ערכו ניסוי שבדק את היעילות של Eye Black לעומת מדבקות כהות וחומרים שקופים. המסקנה הייתה מעניינת: החומר השחור לא ביטל את הסנוור לחלוטין, אך כן שיפר את היכולת לזהות ניגודיות בין אור לצל, דבר שיכול להיות משמעותי מאוד עבור שחקן שמנסה לאתר כדור באוויר בשבריר שנייה.
גם בתוכנית הטלוויזיה "MythBusters" בדקו את הנושא והגיעו למסקנה דומה: ה-Eye Black אינו קסם, אבל בהחלט עשוי לספק יתרון קטן בתנאי תאורה קשים. ועדיין, לא כל המחקרים הגיעו לאותן מסקנות ויש חוקרים שטוענים שההשפעה מוגבלת. אבל בעולם הספורט המקצועני, גם יתרון של אחוזים בודדים יכול להיות ההבדל בין תפיסה מנצחת לבין החמצה כואבת.
שחקנים רבים משוכנעים שאין כאן מקום לוויכוח. בפורומים מקצועיים ובשיחות עם שחקנים חוזר שוב ושוב אותו משפט: "אני פשוט רואה את הכדור טוב יותר". אחרים מספרים שההבדל מורגש בעיקר במשחקי צהריים תחת שמש חזקה, כאשר כל השתקפות קטנה יכולה לשנות מהלך.
הפך לסמל של קשיחות וזהות
אבל אם ה-Eye Black היה רק עניין פונקציונלי, כנראה שלא היינו רואים אותו גם במשחקי לילה, באצטדיונים סגורים או בימים מעוננים. כאן נכנס לתמונה ההיבט הפסיכולוגי. הפסים השחורים יוצרים מראה חד, לוחמני וכמעט שבטי. הם מעניקים לשחקנים תחושה של מוכנות לקרב, של ריכוז ושל כניסה לאזור המנטלי הנכון. בספורט שבו כל מהלך מלווה באדרנלין, כוח פיזי ועימות ישיר, גם לטקסים קטנים כאלה יש משמעות.
לא מעט שחקנים מספרים שהם לא עולים למגרש בלי ה-Eye Black בדיוק כפי שכדורסלן לא יתחיל משחק בלי נעלי המזל שלו או טניסאי לא ייכנס למגרש בלי טקס החימום הקבוע שלו. מבחינתם, הפס השחור הוא חלק בלתי נפרד מהזהות המקצועית.
עם השנים, ה-Eye Black גם הפך לבמה אישית. אחד הבולטים בתחום היה טים טיבו, שבתקופתו בפוטבול המכללות נהג לכתוב פסוקים מהתנ"ך על המדבקות שמתחת לעיניים. התמונות שלו שודרו למיליוני צופים והפכו לתופעה תרבותית של ממש.
בעקבותיו, שחקנים רבים החלו להוסיף מסרים אישיים, שמות בני משפחה, משפטי מוטיבציה או הקדשות מיוחדות. הפופולריות הייתה כה גדולה, עד שבארצות הברית הוחלט להגביל את השימוש במסרים אישיים במהלך משחקים רשמיים.
גם היום, שחקנים צעירים ממשיכים לקחת את ה-Eye Black לכיוונים חדשים. יש כאלה שבוחרים בעיצובים שונים, אחרים מורחים פס רק מתחת לעין אחת, ויש מי שמשתמשים בכך כחלק מהמותג האישי שלהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו