זו אחת התמונות המזוהות ביותר עם רגע הזכייה. הספורטאי עומד על הפודיום, הדגל מתנופף ברקע, המדליה תלויה על צווארו - ואז מגיע הרגע הקטן והמשעשע: הוא מקרב אותה לפה ונושך.
המחווה הזו חזרה על עצמה אינספור פעמים לאורך ההיסטוריה של המשחקים האולימפיים, או כל תחרות גדולה והפכה כמעט לחלק בלתי רשמי מטקס המדליות. אבל למה בעצם עושים את זה?
ההסבר הנפוץ ביותר מגיע מעולם המסחר העתיק. זהב הוא מתכת רכה יחסית, וכדי לבדוק אם מטבע או מטיל עשויים זהב אמיתי, נהגו לנשוך אותם. אם נותר סימן שיניים קל, היה מדובר בזהב טהור יחסית. אם לא, ייתכן שהחומר היה קשיח יותר ומעורבב במתכות אחרות.
אלא שהקשר בין הבדיקה העתיקה לבין המדליות המודרניות הוא בעיקר סמלי. מדליות הזהב האולימפיות אינן עשויות זהב טהור. למעשה, כבר יותר ממאה שנה שמדליית זהב אולימפית עשויה ברובה מכסף ומצופה בשכבה דקה של זהב. כך שאין כל משמעות אמיתית לנשיכה, ובוודאי שלא מדובר בבדיקה אותנטית של איכות החומר.
ובכל זאת, הדימוי נשאר. הזהב מסמל הצלחה מוחלטת, והנשיכה היא מחווה תיאטרלית שמתחברת באופן אינטואיטיבי לרעיון של "לבדוק שזה אמיתי".
הצלמים שביקשו "תנו ביס"
אם נחפש את הסיבה המעשית להופעת המחווה על הפודיום, נגלה שהיא קשורה פחות למסורת עתיקה ויותר לעולם הצילום. לאורך השנים, במיוחד בעידן הדיגיטלי והמהיר של סוכנויות הידיעות, צלמים חיפשו רגעים ייחודיים שיבליטו תמונה אחת על פני אלפי אחרות.
עמידה סטטית עם מדליה ביד נראתה דומה מדי מתחרות לתחרות. ואז, באחד האירועים הבינלאומיים הגדולים, ביקשו צלמים מספורטאים "לנשוך את המדליה". המחווה יצרה תמונה חדה, דינמית, מעט שובבה, ובעיקר כזו שנחרטת בזיכרון.
מאז, הבקשה הזו חזרה על עצמה שוב ושוב, עד שהפכה כמעט לרפלקס. יש ספורטאים שמחכים לרגע הזה, יש כאלה שמחייכים במבוכה ומבצעים את הבקשה בחצי רצון, ויש גם מי שבוחרים לוותר. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהצילום הזה הפך לאחד האייקונים של הספורט העולמי.
מעבר להיסטוריה ולצלמים, יש גם ממד רגשי עמוק יותר. זכייה במדליה אולימפית היא שיא של מסע ארוך, לעיתים של עשור ויותר. אימונים יומיומיים, פציעות, אכזבות, הקרבות אישיות ומשפחתיות. ואז, בתוך שניות ספורות, הכול מתנקז לרגע אחד על הפודיום.
הנשיכה היא לפעמים דרך להביע הקלה ושמחה באופן לא פורמלי. זו מחווה קלילה בתוך טקס רשמי ומוקפד. היא שוברת לרגע את הממלכתיות ומכניסה אנושיות לתוך הסמליות. במיוחד בעידן הרשתות החברתיות, שבו כל תמונה הופכת מיד לוויראלית, ספורטאים מבינים שהרגע הזה ילווה אותם שנים קדימה. חלקם אפילו מתכננים מראש איך תיראה התמונה.
"אני זוכר שכילד קטן הייתי רואה ספורטאים על הפודיום נוגסים במדליה, ותמיד זה היה נראה לי רגע אייקוני שמצטלם מצוין", סיפר אורי ששון, שתועד בעצמו נוגס במדליית הארד שבה זכה באולימפיאדת ריו 2016 וגם במדליה הקבוצתית באולימפיאדת טוקיו 2020. "ברגע האמת, בזמן הצילום על הפודיום, אחד הצלמים צעק לי: 'אורי, תנשך את המדליה'. זה כבר הפך למסורת מוכרת בעולם הספורט, והרגיש לי טבעי לזרום עם זה ולהיות חלק מהרגע".
לא תמיד חכם מבחינה בריאותית
למרות האווירה המשועשעת, היו גם מקרים שבהם הנשיכה הסתיימה בצורה פחות מוצלחת. מדליות הן פריט מתכתי קשיח, ולעיתים חד בקצוותיו. דווח על מקרים של סדקים בשיניים ואף שברים קלים. מעבר לכך, המדליה עוברת ידיים רבות לפני שהיא מגיעה לפודיום, כך שלא מדובר בפריט סטרילי במיוחד.
מסיבה זו, יש רופאי שיניים ואנשי צוות שממליצים לספורטאים לוותר על הנשיכה ולהסתפק בחיוך רחב. ועדיין, המסורת ממשיכה.
חשוב להדגיש כי גם אם המקור הרחוק של הנשיכה קשור לבדיקת זהב, אין קשר ישיר בין המחווה לבין טקסי הספורט המודרניים בראשיתם. בטקסים האולימפיים הראשונים של העת החדשה, שהחלו באתונה 1896, כלל לא הוענקו מדליות זהב לזוכים במקום הראשון. הזוכים קיבלו מדליות כסף, והרעיון של מדליית זהב הגיע בהמשך. כלומר, הנשיכה לא הייתה חלק אינטגרלי מהמסורת האולימפית המקורית. היא תוספת מודרנית יחסית, תוצר של תרבות תקשורתית וויזואלית.
בעולם שבו רגעים ספורטיביים מתחרים זה בזה על תשומת לב גלובלית, הדימוי חשוב כמעט כמו ההישג עצמו. תמונת נשיכה מוצלחת יכולה להפוך לשער עיתון, לפוסטר, לאייקון שמייצג אולימפיאדה שלמה. הדימוי הזה מגלם בתוכו כמה רבדים: הישג, עושר סמלי, שובבות, ולעיתים גם קריצה לכך שהכול אמיתי. הוא פשוט, ברור ומובן בכל שפה ותרבות.
ייתכן שבעתיד נראה שינוי. יותר ספורטאים בוחרים להביע את שמחתם בדרכים אחרות: הנפת המדליה לשמיים, חיבוק עם בן או בת זוג, סלפי במסורת שהחלה בפריז 2024 והמשיכה גם באולימפיאדת החורף במילאנו-קורטינה, או מחווה אישית שמספרת סיפור עמוק יותר. בעידן שבו כל מחווה מפוענחת ומנותחת, ייתכן שהנשיכה תהפוך לפחות שכיחה.
אך נכון לעכשיו, היא עדיין כאן. כל עוד הצלמים מבקשים, כל עוד הקהל מצפה, וכל עוד הספורטאים מחייכים אל המצלמה עם המדליה בין השיניים, הרגע הזה ימשיך להופיע שוב ושוב.
בסופו של דבר, הנשיכה היא לא בדיקת איכות של מתכת, אלא בדיקה של מציאות. היא אומרת: זה אמיתי. אחרי כל השנים, אחרי כל החלומות, המדליה הזו באמת כאן.
