סבסטיאן סאווה כבר זכה לכינוי שמספר עליו כמעט הכול - "המתנקש השקט". הוא לא מרבה לדבר, לא מחפש כותרות ולא בונה סביבו הצגות גדולות, אבל ברגע שהוא עולה על קו הזינוק, הוא הופך לאחד הרצים המאיימים בעולם. היום (ראשון) הוא עשה את זה בענק, כשלא רק שבר את שיא העולם במרתון, אלא גם הפך לאדם הראשון בהיסטוריה שרץ מרתון בפחות משעתיים - 1:59:30 שעות - במסגרת תחרות מוכרת ורשמית.
הקנייתי, שהגן על תוארו במרתון לונדון, סיפק הופעה היסטורית והדהים את עולם הריצה כולו. עד היום, שיא העולם הרשמי עמד על 2:00:35 שעות, ונקבע בשיקגו ב-2023 על ידי בן ארצו המנוח קלווין קיפטום, שנחשב לאחד הכישרונות הגדולים בתולדות הענף לפני מותו הטרגי. סאווה לא רק שבר את השיא, הוא מחק אותו לחלוטין והפך לשם החם ביותר בעולם הריצות הארוכות.
הישג ה"סאב-2" נחשב במשך שנים לגבול כמעט מיתולוגי בעולם הריצה. אליוד קיפצ'וגה אמנם רץ 1:59:40 כבר באוקטובר 2019 והפך לאדם הראשון בהיסטוריה שיורד משעתיים, אך הזמן ההוא לא הוכר כשיא עולם רשמי, משום שהושג בתנאים מיוחדים - עם מערך הכתבה חריג, חלוקת נוזלים לא תקנית ואירוע שלא הוגדר כתחרות פתוחה לפי חוקי האתלטיקה. היום, סאווה עשה זאת באמת.
גדל בבית מבוץ
אבל הדרך שלו לרגע הזה התחילה רחוק מאוד מהבמות הגדולות של לונדון וברלין - בכפר צנוע בין שדות התירס בקניה. סבסטיאן קימארו סאווה נולד ב-16 במרץ 1994 למשפחה פשוטה. אביו, סימיון, היה חקלאי תירס, ואמו אמילי הייתה בעבר אצנית מבטיחה שזכתה במדליית זהב באליפות בתי הספר היסודיים בקניה ב-1991. החלום הספורטיבי שלה נגדע מוקדם בעקבות היריון בגיל צעיר, והשאיפה שלא הוגשמה עברה, במובן מסוים, לבנה.
מי שעיצבה אותו יותר מכולם הייתה סבתו אסתר, או כפי שכינו אותה במשפחה - "קוקו". היא גידלה אותו בבית צנוע עם קירות בוץ, רצפת עפר וללא חשמל, אבל עם אמונה גדולה, משמעת ותחושת ביטחון. "היא תמיד אמרה לי שהכול יהיה בסדר", סיפר סאווה. גם היום, כשהוא מדבר עליה, הקול שלו רועד. בבית הספר היסודי, כולם רצו. הדרך ללימודים הייתה ריצת בוקר קבועה של כעשר דקות בין השדות. דודו סיפר כי "אף אחד לא הלך ברגל". אמו זוכרת אותו כילד שלא הפסיק לרוץ: "לא משנה לאן הוא הלך, הוא תמיד רץ".
המורה יוליוס קמיי היה הראשון שזיהה את הכישרון. הוא ראה ילד ביישן, לעיתים אפילו כזה שמתחבא לפני תחרויות, אבל עם מהירות נדירה. "אמרתי לו שריצה היא לא רק כישרון - היא העתיד שלו", סיפר. גם דודו אברהם, שהיה בעצמו אתלט אולימפי וקבע את שיא אוגנדה ב-800 מטר, הפך לדמות מרכזית. סאווה זוכר את עצמו צופה בו בטלוויזיה ישנה שפעלה על גנרטור ברפת המשפחתית: "ראיתי אותו עומד על קו הזינוק באולימפיאדה, ואת התמונה הזאת לא שכחתי".
פציעות וקורונה
במשך שנים הוא ניסה לפרוץ בריצות הבינוניות, בעיקר ב-800 וב-1,500 מטר, אבל בקניה התחרות אכזרית. הוא עבר לעיר איטן, בירת הרצים של קניה, בגובה של 2,400 מטר מעל פני הים, כדי לנסות להפוך למקצוען. מאות רצים מגיעים לשם עם אותו חלום, ורובם נכשלים.
גם הוא כמעט נשבר. המשפחה לחצה עליו לעזוב את הספורט ולחפש עבודה מסודרת, אפילו במשטרה. הוא כבר היה אבא צעיר, בלי חוזה מקצועי ובלי פריצה אמיתית. ואז הגיעה גם פציעה קשה - קרע בגיד ב-2020 - ובמקביל מגפת הקורונה שסגרה מרוצים והעלימה הזדמנויות. "זה היה קשה מאוד", הוא מודה עד היום. "מאוד קשה".
רבים היו פורשים. סאווה לא. הוא התחתן עם לידיה, נולד בנו טייריס, והוא החליט להמשיך. דודו אברהם, ששמע על הלחץ מהמשפחה, שאל אותו שאלה פשוטה: "זה באמת מה שאתה רוצה?", "לא", ענה סאווה. "אני רוצה לרוץ". המשפט הזה שינה את חייו. אברהם חיבר אותו למאמן האיטלקי קלאודיו בררדלי, אחד השמות הגדולים בעולם המרתון, ולמחנה האימונים 2 Running בנאנדי קאונטי. שם הכול השתנה.
הפריצה הגדולה
לראשונה הוא פגש מערכת מקצועית אמיתית - פיזיותרפיסטים, תוכניות עומס מדויקות, טיפול יומיומי ומאמן שראה בו משהו מיוחד. בררדלי, שאימן לאורך השנים אלופי עולם ואלופים אולימפיים, הבין מיד שמדובר במקרה חריג. "כשפגשתי אותו הבנתי שזה לא רק ספורטאי טוב", אמר. "הוא בן אדם אחר. חריג. שונה".
הפריצה הגיעה ב-2022. סאווה נשלח לסביליה כדי לשמש כמכתיב קצב בחצי המרתון, אך ימים לפני המרוץ קיבל בשורה קשה - סבתו האהובה קוקו הייתה במצב קריטי. במקום להישבר, הוא החליט לרוץ עבורה. הוא התעלם מתוכנית הקצב, פתח חזק, ברח לשדה כולו וסיים את חצי המרתון הראשון שלו בזמן מדהים של 59:02 דקות, שיא מסלול אדיר. ימים ספורים לאחר מכן הוא חזר לקניה להלווייתה.
מאותו רגע הקריירה שלו המריאה. הוא רץ 10 ק"מ ב-26:54 דקות, זכה באליפות העולם בחצי מרתון בריגה ב-2023 והוכיח שהוא שייך לרמה הגבוהה ביותר. ב-2024 הגיע המעבר למרתון. מאמנו בנה את התהליך בזהירות, עם ריצות ארוכות של 40 ק"מ ועומסים של כ-200 ק"מ בשבוע. במרתון הבכורה שלו בוולנסיה הוא עצר את השעון על 2:02:05 שעות - התוצאה השנייה בטיבה אי פעם למרתון ראשון.
נסיך לונדון
משם הדרך ללונדון הייתה טבעית. גם שם הוא הוכיח שהוא שייך לטופ העולמי, והיום הגיע השיא. המרוץ עצמו נפתח בקצב מסחרר. סאווה הוביל חבורה של שישה רצים שעברה את נקודת חצי הדרך בזמן של 1:00:29 שעות - קצב ששידר בבירור שהמטרה היא לא רק ניצחון, אלא היסטוריה. בהמשך, הוא נשאר יחד עם האתיופי יומיף קג'לצ'ה, והשניים ברחו לשאר הדבוקה. גם ג'ייקוב קיפלימו מאוגנדה, ששבר לאחרונה את שיא העולם בחצי מרתון, ניסה להישאר בתמונה, אך נותר מאחור וסיים שלישי בזמן של 2:00:28.
קג'לצ'ה היה היריב הקשוח ביותר. השניים רצו כתף אל כתף עד לשלבים האחרונים ממש, ואז הגיע הרגע שסאווה כל כך מזוהה איתו - ההאצה השקטה, המדויקת, האכזרית. בלי דרמה, בלי מבט לאחור, הוא פשוט ברח. הוא חצה את קו הסיום בזמן של 1:59:30 שעות, בעוד קג'לצ'ה עצמו סיים גם הוא מתחת לשעתיים - 1:59:41 - תוצאה שהייתה נחשבת לשיא עולם בכל יום אחר בהיסטוריה.
מה שמייחד את סאווה יותר מהכול הוא אולי השילוב בין ענווה מוחלטת לאכזריות ספורטיבית. הוא עדיין חי בפשטות, ישן במחנה האימונים עם רצים נוספים, רואה את אשתו וילדו רק פעמיים בחודש, וממשיך להתנהל כאילו שום דבר לא השתנה. כעת, אחרי ששיא העולם שייך לו, השאלה כבר אינה אם סבסטיאן סאווה שייך לפסגה - אלא כמה זמן הוא יישאר שם, והאם בכלל מישהו יצליח להוריד אותו ממנה. בענף שבו כל שנייה נמדדת וכל טעות נחרטת לנצח, "המתנקש השקט" לא רק ניצח - הוא שינה את ההיסטוריה של המרתון העולמי. בשקט, כמובן.
