"קיבלתי המון הצעות להיכנס לפוליטיקה, אני לא שולל את זה"

הערב יציינו במשפחת סמדג'ה את חג הפסח ויעשו אותו אצל אמו של אורן, חיה. אורן מספר שעומר, בנם הגיבור שלו ושל ליאת, שנפל במלחמה בעזה, הכי אהב את חג הפסח.

"זה היה החג של עומר. הוא מאוד אהב את המאכלים התוניסאיים של סבתא חיה. אנחנו חושבים על עומר שלנו כל שנייה, כל נשימה. הוא איתנו כשאנחנו בממ"ד עכשיו, הוא כמובן יהיה איתנו בלב כל רגע סביב שולחן החג. קשה להסביר כמה הוא חסר לנו, כמה עמוק הגעגוע אליו".

בין אזעקה לממ"ד, בין כאב לעשייה, אורן סמדג'ה (55) עסוק גם כיום מעל הראש. הוא מרצה מבוקש מאוד לחברות הכי בולטות במשק, גם בצה"ל ובמקומות נוספים, פרזנטור בחברות גדולות, מתנדב במג"ב ובהרבה מקומות נוספים.

"אנחנו משתדלים כל הזמן לעשות טוב", מסביר אורן, "ליאת כעת בצו 8 בפיקוד העורף, היא קצינה שמטפלת בהלומי קרב. אני מאוד גאה גם ברום שלנו שהוא עוזר פרלמנטרי של חבר הכנסת ירון לוי מ'יש עתיד', וברותם שבחרה ללכת לקרבי, בדרך שלה, וסיימה קורס מפקדים במג"ב.

"יש לנו הרבה רגעים שאנחנו מתפרקים ובוכים, לי זה קורה כמעט כל יום, ויש לנו גם רגעים שמצ חים עם הילדים שלנו, עם עצמנו, עם העשייה המבורכת שלנו".

"זה אירוע מטלטל"

אני שואל את אורן לאן פניו מועדות אחרי שסיים את עבודתו כמאמן נבחרת הג'ודו של ישראל והאם הוא עומד להשתלב בפוליטיקה. הוא מפתיע: "קיבלתי הצעות להיכנס לפוליטיקה באמת מכולם, והצעות מאוד אטרקטיביות. אני לא יכול להגיד כרגע אם אני אכנס לפוליטיקה, אבל אני לא שולל את זה. נכון להיום אני נותן זמן לעצמי להיות עם המשפחה.

"הנפילה של עומר זה אירוע כל כך מטלטל. השנה הראשונה היתה כל כך קשה, ואתה חושב שאולי זה מעט יפחת, אבל אתה מגלה שזה שואב אותך כל רגע. כל בוקר כשאתה קם, כל לילה כשאתה הולך לישון, זה לא נותן מנוח. אין רגע שעומר לא איתנו".

למה בעצם סיימת לאמן את נבחרת הג'ודו?

"עומר נהרג שלושה שבועות לפני האולימפיאדה בפריז. אני קמתי ומהמקום הכי קשה בחיים שלי החלטתי שאני לא עוזב את הספורטאים שלי. מתוך ידיעה שאני לא מוותר על הקריירה שלי, שאני לא מוותר על המדינה, שאבחן את היכולות שלי במצב החדש אחרי האסון שקרה לנו.

"והצלחתי. מאוד. לעולם לא אשכח את הרגע שפיטר פלצ'יק זכה במדליית ארד, ואני, שהייתי אמור להיות הכי מאושר בעולם, גם שמחתי וגם בכיתי. רציתי להגשים עוד דבר אחד שלא הצלחתי וזה מדליית זהב באולימפיאדת לוס אנג'לס (2028). המטרה שלי הייתה להגיע ללוס אנג'לס בשיא הכוח והיכולת".

מנעו ממך להמשיך?

"לצערי זה נבצר ממני. לא קיבלתי את ההזדמנות. להפך, הערימו עלי קשיים שקשה לי מאוד לדבר עליהם. הייתה לי ידיעה ברורה שאמצא את הכוחות הנפשיים לחזור לאט־לאט למסלול ולדרך. אני חושב שהמערכת לא פעלה נכון ולא הצליחה באמת להכיל את האירוע. וברגע שהקשו עלי החלטתי פשוט לא להיות שם יותר, בצער גדול.

"קרו הרבה מאוד דברים איומים אחרי הנפילה של עומר שלא אמורים להיות בשום ארגון ספורט, גם לא בין אדם לאדם, ואני לא רוצה לפרט אותם. בחרתי לסגור את הפה ולא לדבר על זה. אני מאוד מקווה שהדברים לא ייצאו החוצה, אבל אם זה יקרה זה באמת יעשה רעש לא קטן".

"אבא שאל 'למה לא זהב?'"

סמדג'ה הוא לבטח אחד הספורטאים והמאמנים הגדולים ביותר שצמחו לנו כאן. הוא עשה היסטוריה אחרי היסטוריה בספורט הישראלי, הן כספורטאי והן כמאמן נבחרת הגברים של הג'ודו.

סמדג'ה ריגש אותנו כשזכה במדליית הארד באולימפיאדה בברצלונה (הספורטאי הגבר הראשון מישראל שזכה במדליה אולימפית), והראשון שהשיג מדליה אולימפית גם כספורטאי וגם כמאמן. הוא קורץ מחומר של אלופים והוא קיבל את זה מהבית, מאבא מוריס ז"ל שהיה ממייסדי ענף הג'ודו בישראל.

הוא נולד וגדל באופקים. מספר שהג'ודו ממש לא היה כל חייו כילד וכנער מתבגר. "אבא זרק אותי למזרן בגיל אפס, גדלתי עם הג'ודו בבית אבל התעסקתי בעוד לא מעט דברים. שיחקתי כדורגל בהפועל אופקים עד גיל 17 בערך, ניגנתי בחצוצרה, פסנתר ותופים, אבל בסופו של דבר הג'ודו הכי דיבר אלי".

והוא באמת הצטיין בענף הזה. סמדג'ה אומר שהוא לא ישכח לעולם איך זכה במדליית זהב בגיל 12 באליפות ישראל: "היו לי ממש פרפרים בבטן מרוב התרגשות. לא ישנתי כל הלילה לפני התחרות. אני לא אשכח כמה אבא היה גאה בי, את החיבוק, את הנשיקה. הוא היה איתי תמיד, פיזית או רגשית, גם כשבגרתי, גם כשהייתי מאמן נבחרת".

כשהבאת מדליית ארד, הוא שאל אותך למה לא זהב.

"נכון. אבא אף פעם לא נתן לי את התחושה שזה מספיק. הוא תמיד נתן לי את האמונה שאני יכול יותר, שאני הכי טוב שיש. זה דחף אותי קדימה. שלוש שנים אחרי האולימפיאדה זכיתי במדליית כסף באליפות העולם. אבא היה גאה בי, הוא נתן לי חיבוק והיה לו גם מה להעיר. זה הקפיץ אותי קדימה כל הקריירה שלי, כולל כשהייתי מאמן".

"לא מתמרמר"

וסמדג'ה היה מאמן גדול לא פחות. הוא הקים וגיבש נבחרת גברים ישראלית מנצחת שהייתה מהטובות בעולם. שגיא מוקי, פיטר פלצ'יק, אורי ששון ורבים אחרים זכו בעשרות מדליות באולימפיאדות, באליפויות עולם, אירופה, גראנד סלאם וגראנד פרי. ספק אם הייתה לישראל אי־פעם נבחרת אולימפית כל כך טובה.

"החיים שלי הם מסע אחד ארוך. נהניתי מכל רגע בנבחרת, למרות שהיו גם שם קשיים לא פשוטים, הצלחות, אכזבות, פחדים וחששות. היה לי הרבה יותר מה להפסיד בקריירה השנייה שלי", הוא מספר.

"במדליה האולימפית הראשונה שהבאתי כמאמן (ארד של אורי ששון באולימפיאדת ריו) הייתה לי תחושה שאני עושה את הדברים נכון. זה נתן לי את החותמת שגם בתור מאמן אני מצליח. והיו לנו המון זכיות באליפויות אירופה ועוד המון הישגים, כולל באולימפיאדות הבאות".

סמדג'ה הצליח מאוד, הוא הבעלים של מועדוני ג'ודו שמלאים בילדים ובבני נוער, וגם כיום מאמין מאוד בג'ודו הישראלי. לדבריו, הוא מאוד מצפה ומקווה להצלחת הנבחרת: "השארנו נבחרת מאוד חזקה. עם כל הדור הקודם הכל כך מוצלח, לא הזנחנו לרגע את הצעירים המוכשרים שלנו.

"כבר לפני שלוש שנים הבנתי שבניתי דור המשך מצוין שממשיך לצבור תארים ויש לו פוטנציאל ענק. אני מאוד מקווה שהם ישיגו הצלחות גדולות גם באולימפיאדת לוס אנג'לס. לא נשאר בי מרמור או כעס, אני פשוט לא בן אדם כזה".

רגע לפני שאנחנו מסיימים, סמדג'ה נרגש: "אין ימים אצלנו בלי בכי. זה יכול לקרות כל רגע, כאילו משום מקום, פה על הספה. ליאת ואני מחזקים מאוד אחת את השני. הזוגיות שלנו, הילדים שלנו, המשפחה שלנו היא מעל הכל.

"אנחנו בקשר עם הרבה מאוד הורים שכולים, ולצערי אני מכיר לא מעט משפחות שפשוט התפרקו אחרי האסון שקרה להם. אנחנו שומרים על עצמנו, ואנחנו באמת במצב טיסה. אנחנו זורמים לאן שהרוח תיקח אותנו".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות