כשהג'ודאי האיראני אלירזה בהרניפרד נמלט ממולדתו ב-2022, הוא היה רק בן 18. נער שהגיע עד לנבחרת עם חלום ספורטיבי גדול, והבין מוקדם מדי כי באיראן אין עתיד לא לספורטאי חופשי ולא לאזרח חופשי. דרך טורקיה הוא הגיע לגרמניה וביקש מקלט מדיני, כשהוא נושא עמו לא רק מזוודה, אלא גם עבר של רדיפה, פחד ושבר עמוק.
לצידו היה מוחמד מנסורי, מאמנו לשעבר של סעיד מולאי, שכבר הפך לדמות מפתח בסיפורם של ספורטאים איראנים שסירבו להיכנע להוראות המשטר ולא לעלות לקרב מול יריבים ישראלים, ובראשם שגיא מוקי. אתמול (חמישי), רחוק אלפי קילומטרים מטהראן, בהרניפרד כבר לא הצליח לשתוק.
מול שגרירות ארצות הברית בלייפציג הוא יצא להפגין, כשהוא מניף בגאווה דגל ישראל ודגל איראן לפני המהפכה האסלאמית. לא כמחווה פרובוקטיבית, אלא כהצהרה פוליטית חדה וברורה. מבחינתו, ישראל היא סמל להתנגדות אמיתית למשטר האיראני ולשלוחות הטרור שלו. לצידו עמד שוב מנסורי, האיש שברח מאליפות העולם, ושילם מחיר אישי ומקצועי כבד על סירובו לשחק את המשחק של הרפובליקה האסלאמית.
בראיון בלעדי ל"היום", בהרניפרד מדבר בכאב, בזעם וגם בתקווה. הוא מתאר מציאות מדממת ברחובות איראן, מספר על בני משפחתו שנפגעו ישירות מפעילותו, תוקף את שתיקת עולם הספורט, ומסביר מדוע בחר דווקא בדגל ישראל כסמל למאבקו.
"זה רצח עם"
מה קורה ברחובות איראן בשבועיים האחרונים שאנשים אולי לא יודעים?
"מתרחשים אירועים רבים מאוד. לעולם לא אוכל לומר שאני יודע הכול, כי איראן היא מדינה עצומה. המפגינים בדרך כלל משאירים את הטלפונים בבית מחשש למעצר ולגישה לחומרים. אבל האמת היא שהאסון כה גדול, שכל עיסוק בו אינו מספיק. גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים מה קורה - אנחנו עדיין לא יודעים הכול.
"יותר מ-12 אלף צעירים מפגינים נרצחו. הטבח הזה נמשך. בעיניי זה רצח עם. רצח עם פירושו שהשלטון הורג את מתנגדיו עד שלא יישאר אף אחד. אם זה יימשך, כל דור הצעירים של איראן ייהרג, והמדינה תיהרס לחלוטין".
זה פגע גם במשפחה ובחברים שלך?
"כן, הפעילות שלי פגעה במשפחה ובחברים שלי באופן ישיר. בשל המאבק שלי נגד המשטר בשנים האחרונות, הרפובליקה האסלאמית גזרה על אבי שנתיים מאסר בגין פעילות פוליטית, והוא פוטר מיד מעבודתו. מאז, אף אחד מבני משפחתי אינו רשאי לעבוד בעבודה ממשלתית, ואנחנו נאלצים להסתפק בעבודות פרטיות בלבד, למרות השכלה גבוהה. זהו עונש שמטרתו לשבור אותנו כלכלית ונפשית.
"בשבועיים האחרונים, עם החרפת המחאות, אני אפילו לא מעז ליצור קשר ישיר עם משפחתי. כל שיחה עלולה לשמש עילה לפגיעה בהם או אפילו להוצאה להורג בטענה לשיתוף פעולה איתי. המשטר זועם מאוד ומחפש נקמה בכל מי שמזוהה עם ההתנגדות.
"ביום שני האחרון קיבלתי שיחת טלפון דרך חבר, ובה נודע לי שבן הדוד שלי נרצח יחד עם שניים מחבריי הקרובים, שהיו ממנהיגי ההפגנות באזור שלהם. באותה שיחה גם נודע לי שאמי נעצרה. זו הייתה אחת הידיעות הקשות ביותר שקיבלתי בחיי.
"שלושת הנרצחים היו ספורטאים מקצועיים: אחד כדורגלן, אחד עסק בפארקור, ובן הדוד שלי התאמן בפיתוח גוף. שלושתם היו מהתומכים הגדולים ביותר שלי לאורך הקריירה בג'ודו. אני מבקש ששמותיהם לא ייחשפו בשלב זה, משום שלעיתים המשטר מסרב למסור את הגופות למשפחות, או דורש תשלום כספי, לעיתים כאלף דולר, אפילו עבור הקליע שנורה.
"עדיין יש ברשותי את ההודעות האחרונות שחבריי שלחו לי לפני ניתוק האינטרנט ולפני שנהרגו. אני קורא אותן שוב ושוב בעיניים דומעות. הם כתבו לי שהם יודעים שהם עלולים לאבד את חייהם, אבל ימשיכו להיאבק. אני מודאג מאוד גם לגבי אמי שנמצאת במעצר. בעיניי היא לא רק אמא שלי, אלא אם ל-90 מיליון איראנים, ועדיין אין לי שום מידע חדש על מצבה, מחשש שכל ניסיון ליצור קשר יסכן אותה עוד יותר".
"זה הקרב האחרון"
מתי הבנת שהמחאה הזו שונה מקודמותיה?
"בהתחלה לא חשבתי שזה יגיע לממדים כאלה. אבל אז המחאות התפשטו מעיר לעיר. אותו ניצוץ קטן הפך לפיצוץ אדיר, ומיליונים יצאו לרחובות. העם התאחד. ידעתי שהמחאות יביאו לקריסת הרפובליקה האסלאמית, אבל הייתי בטוח בכך לגמרי כשהמשטר התחיל לטבוח באזרחים כבר בימים הראשונים, והמצב הכלכלי הידרדר. לאנשים כבר לא נשאר מה להפסיד".
עד כמה האלימות של כוחות הביטחון קשה?
"קיצונית. הם יורים באש חיה על אזרחים חסרי נשק, עם ציוד צבאי כבד, בלי רחמים. רבים מהם כלל אינם איראנים. הרפובליקה האסלאמית משתמשת בכוחות שליחים מחיזבאללה, מעיראק ומאפגניסטן, כדי שלא ירגישו חמלה כלפי העם. אפילו השפה הפרסית לא שגורה בפיהם".
יש תחושה של נקודת אל חזור בציבור?
"חד משמעית. יותר מ-12 אלף צעירים נרצחו, רבים מהם מתחת לגיל 20. לכל אחד מהם יש משפחה שתדרוש צדק. נוצר קרע עמוק בין העם למשטר, ואין דרך חזרה. זה הקרב האחרון".
"ישראל העם היחיד שתומך בנו"
למה בחרת לצאת להפגין עם דגל ישראל?
"כי ישראל היא העם היחיד שתומך באמת בעם האיראני. אנחנו לעולם לא נשכח את זה. היום הידידות בין איראנים לישראלים חזקה יותר מאי פעם. 90 מיליון איראנים הם בני ערובה של חמאס ושל הרפובליקה האסלאמית, בדיוק כפי שישראלים חוו חטיפות.
"בהפגנה בלייפציג החזקתי בגאווה את דגל ישראל. נציג ישראל באו"ם היה היחיד שייצג באמת את העם האיראני. נציג המשטר דיבר רק על הפלסטינים ולא הזכיר אף אחד מההרוגים שלנו".
איך אתה רואה את שתיקת עולם הספורט?
"זו אכזבה גדולה. ספורטאים רבים נרצחו, כולל ג'ודאי מאספהאן, כדורגלנים ואלוף פיתוח גוף. קהילת הספורט אמורה להיות שליחת שלום, לא לעצום עיניים מול טבח אזרחים. בקרוב אעשה צעד גדול שימשוך את תשומת הלב העולמית, ואני מקווה שלא אשאר לבד".
איך עולם הספורט יכול לעזור באמת?
"על ידי הטלת סנקציות על ספורטאים שתומכים במשטר ומתחנפים לח'אמנאי. לא על הפדרציות, אלא על הספורטאים עצמם. מי שמלבין את פשעי המשטר לא צריך להתחרות בשום זירה בינלאומית".
ואיך נראית איראן בעוד חודש?
"אני מאמין שהמהפכה תנצח והרפובליקה האסלאמית תושמד. האיראנים שבגלות ישובו הביתה. אתם, הישראלים, תהיו הראשונים לבקר באיראן. נרקוד יחד. היום הזה קרוב, ואני רק מקווה שיגיע לפני שעוד אזרחים חפים מפשע יירצחו".
"הגיע הזמן למעשים"
יש לך מסר לסיום?
"כן. יש לי מסר ברור למנהיגי העולם. לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אני אומר: אמרת בעבר שאם העם האיראני ייצא לרחובות, ישראל תעמוד לצידו. היום אנחנו שם. אנשים נרצחים מדי יום. הגיע הזמן למעשים, לא רק למילים. שינוי המשטר באיראן הוא אינטרס משותף לעם האיראני ולעם הישראלי, והוא המפתח לביטחון האזור כולו. ההיסטוריה מלמדת שהקשר בין העמים עמוק, ואולי הגיע הרגע לשלם חוב מוסרי והיסטורי.
"גם לנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, יש לי פנייה. הבטחת בעבר לפעול בנחישות כאשר אזרחים חפים מפשע נורים ברחובות. העולם רואה את הסרטונים, רואה את הגופות, ומחכה למנהיגות שתעמוד מאחורי מילותיה. זו שעת מבחן לאופי ולמחויבות לערכים של חירות וחיים.
"אני פונה גם לקהילה הבינלאומית כולה: שפיכות הדמים באיראן לא תיפסק ללא מעורבות חיצונית אמיתית. שינוי המשטר ימנע אסון גדול בהרבה בעתיד. ולמשטר הרפובליקה האסלאמית המסר ברור: העם האיראני לא ישכח את הדם שנשפך. יום הדין ההיסטורי שלכם יגיע. עידן הפחד מתקרב לסיומו, וזמן החירות של איראן הולך ומתקרב".
