"גם מלבנון ואיראן בירכו אותי על ההעפלה לאולימפיאדה"

כשהוא מחליק על שלג קפוא בצפון אירופה, לבוש בחליפת מרוץ ועליה דגל ישראל, אטילה מיהאי קרטס יודע שהוא לא נושא רק שאיפה אישית. מאחוריו עומדת היסטוריה שלמה שעד היום לא נכתבה. באולימפיאדת החורף מילאנו וקורטינה ד'אמפצו 2026, הוא יהפוך לישראלי הראשון אי פעם שיתחרה בסקי למרחקים, קרוס-קאונטרי, ענף שנחשב לאחד התובעניים, האכזריים והמורכבים בעולם הספורט החורפי. הישג שנשמע כמעט דמיוני עבור מדינה ים-תיכונית, אבל עבור קרטס הוא תוצאה של מסע ארוך, עיקש ורווי מהמורות.

הדרך הזו לא התחילה בשלג, אלא במים. קרטס נולד בהונגריה וגדל כספורטאי רב-תחומי. כבר כנער התחרה בענפים שונים, ובגיל 18 סיים במקום השישי בגביע עולם בקיאקים, הישג שסימן אותו כהבטחה גדולה. בהמשך בחר במסלול חיים אחר, הפך לווטרינר, הקים עסקים וניהל קריירה אזרחית מלאה, אך הספורט מעולם לא עזב אותו. ב-2018, כמעט במקרה, גילה את הסקי למרחקים. החיבור היה מיידי. השילוב בין כוח מתפרץ, סיבולת קיצונית, קואורדינציה ודיוק טכני גרם לו להרגיש שמצא את המקום הטבעי שלו.

במקביל להתאהבות בענף, החל להתגבש גם חלום אחר. במהלך תהליך העלייה לישראל חיפש קרטס בארכיונים מסמכים, ובין ניירות מאובקים נולד רעיון שנשמע אז מופרך. כישראלי, אולי אפילו כאזרח עתידי, יש לו סיכוי להגיע למשחקים האולימפיים. מאז, המציאות עשתה הכל כדי לעצור אותו. הקורונה הקפיאה תהליכים, הבירוקרטיה אילצה אותו לעזוב את הארץ, ותהליך העלייה החל מחדש יותר מפעם אחת. גם מתקפת ה-7 באוקטובר טרפה את הקלפים ודחתה שוב את המעבר לישראל.

אבל על המסלול, כמו בחיים, קרטס המשיך לדחוף קדימה. אלפי קילומטרים של גלישה, אלפי שעות אימון, הוצאה כלכלית עצומה ומרדף עיקש אחרי מאיות השנייה, הובילו אותו לבסוף אל הרגע שבו ישראל קיבלה לראשונה מכסה אולימפית בסקי למרחקים.

"זה מרגש לעשות היסטוריה עבור ישראל באולימפיאדה", מספר קרטס ל"היום". "זה מאוד מדרבן אותי, כי כשהייתי צעיר הייתי קורא כל הזמן את ספר השיאים של גינס. צפיתי באולימפיאדה מאז אטלנטה 1996, כשהייתי בן שמונה. אני חושב שלהיות חלק מספר ההיסטוריה של הספורט זה דבר מאוד מעורר השראה, הישג מאוד מרגש עבורי. בעיניי זו דרך להחזיר משהו למדינה שלי ולקהילה שלי. אני מקווה שאוכל להניע ספורטאים צעירים לנסות סקי למרחקים, וגם לעודד עוד אנשים".

העלייה לארץ

אבל למה דווקא ישראל? כי קל יותר להשיג כאן את הקריטריון האולימפי?

"כן. אני ואשתי החלטנו כבר לפני יותר מעשר שנים שאנחנו רוצים להיות אזרחים ישראלים וגם לעבור לגור בישראל. התחלנו את התהליך ב-2019, זה לקח שנה, וב-2020 סוף סוף הצלחנו לעבור לתל אביב. חמישה שבועות אחר כך עדיין חיכינו למסמכים האחרונים, ואז הקורונה פרצה. נאלצנו לעזוב את ישראל כי לא היו לנו עדיין מסמכים חוקיים.

"ב-2020 גם איבדנו את כל ההכנסה שלנו, כי גילינו שכל הפרנסה שלנו הייתה מבוססת על תיירות. זה היה הרסני, מאוד מדכא. ואז אמרתי לעצמי שאני צריך מטרה שגדולה ממני. חשבתי שאולי אני יכול להיות גולש הסקי למרחקים הישראלי הראשון שיגיע למשחקים האולימפיים. זו מטרה שהייתי שמח לקום כל בוקר ולעבוד בשבילה. הייתי צריך יעד, משהו גדול. באותה תקופה כבר ידענו שנהיה אזרחים ישראלים בקרוב".

וכשהמלחמה התחילה, זה הפך לעוד יותר מניע, לא?

"בהחלט. זו הייתה הפעם השנייה שניסינו, כשהתחלנו מחדש את תהליך העלייה, כי אחרי כמה חודשים צריך לרענן את כל המסמכים. ב-2023 חידשנו את כל המסמכים ממדינות שונות, קיבלנו אור ירוק להגיע לישראל והובטח לנו שנקבל אזרחות. שלושה ימים בלבד לפני הטיסה המתוכננת, אירועי 7 באוקטובר התרחשו. תהליך העלייה שוב התעכב. בסופו של דבר רק ב-2024 הצלחנו לקבל אזרחות".

בטח היה יום מאוד משמח.

"כן, היינו מאוד שמחים. ביום שבו קיבלתי את תעודת הזהות הישראלית כתבתי לוועד האולימפי. אפילו לא אמרתי להם שאני רוצה להגיע לאולימפיאדה, רק כתבתי שאני רוצה להתחרות ברמה בינלאומית בסקי למרחקים ושאלתי אם הם יכולים לעזור לי בתהליך. הם ענו לי באותו היום ועזרו לי להירשם. בתוך 3-4 שבועות כבר התחריתי ברומניה בקיץ, על גלגיליות סקי, תחת דגל ישראל. בחורף 2024 השתתפתי בחמש תחרויות סקי בינלאומיות והצלחתי להעפיל לאליפות העולם".

דרישות ואתגרים

איך ההשכלה כווטרינר משפיעה על הגישה שלך לספורט?

"האמת שזה קצת הפוך. בגיל 18 התאמנתי בקבוצה של שמונה קיאקיסטים, ושלושה מהם הפכו למדליסטים אולימפיים בכסף. למדתי כבר אז מהי מקצוענות: לא לבזבז זמן, להתמקד במטרה, לחתוך הסחות. זה מה שספורט לימד אותי.

להיות ספורטאי מקצועני דורש המון חוסן נפשי, לא לוותר. זה מאוד שימושי גם בעבודה. ברמה התחרותית יש הרבה ביולוגיה: תוספים, תזונה, חלבונים, התאוששות. אין לי מאמן במשרה מלאה, אז הייתי צריך ללמוד לבד איך הגוף מתאושש, מה לאכול, אילו תוספים באמת עובדים. פילוסופיית האימון מבוססת על ביולוגיה, על אנזימים, על מיטוכונדריות. אם רוצים לעשות את זה נכון ואין סביבך צוות מקצועי, חייבים ללמוד הרבה".

מה היה האתגר הראשון שלך כמתחיל בסקי למרחקים?

"ליפול. הסקי ברוחב של כארבעה סנטימטרים, לעומת סקי אלפיני שרחב יותר מעשרה סנטימטרים. הנעליים רכות מאוד. בפעם הראשונה שעליתי על הסקי, אפילו לעמוד היה קשה, ומיד נפלתי. עד היום אני עושה תרגילי שיווי משקל כל יום, כי בתחרות אנחנו כמעט כל הזמן עומדים ודוחפים על רגל אחת".

איך הרגשת ברגע שבו השגת את המכסה האולימפית?

"זה קרה באותו מקום שבו הפסדתי את המכסה בפברואר בשלוש שניות בלבד, הבטרונדהיים. בפברואר הפסדתי ובכיתי בחניון. לפני עשרה ימים זכיתי, ובכיתי שוב באותו מקום, אבל מסיבה אחרת לגמרי. סגירת מעגל".

מה האתגר הגדול ביותר בהכנה לאולימפיאדה?

"צריך להתאמן כל יום, שישה ימים בשבוע. אי אפשר להחסיר. אפילו הצטננות משפיעה. זה מלחיץ להיזהר ממחלות. והאתגר השני הוא למצוא שלג. ההתחממות הגלובלית פוגעת מאוד בענף, גם באירופה ובמדינות הנורדיות".

"אין תגובות עוינות"

איך אתה חווה את התקופה הזו כספורטאי ישראלי בעולם?

"לשמחתי לא חוויתי תגובות עוינות. אפילו הייתה חוויה מרגשת: בתחרות הראשונה ניגשה אליי גולשת מאיראן ואמרה שהעם האיראני לא מזדהה עם הממשלה שלו. זה הזכיר לי שבתחרויות אנחנו אנשים, לא ממשלות. אנחנו שם בגלל אהבת הספורט.

"עכשיו, אחרי שהשגתי את הקריטריון לאולימפיאדה, אותה גולשת מאיראן בירכה אותי על ההישג. במקביל יש לי חבר לבנוני, ספורטאי שאני מכיר מהתחרויות, וגם הוא הצליח להשיג את הקריטריון. בירכנו אחד את השני והבנו עד כמה הרגע הזה גדול עבור שנינו, בתוך כל המתח והמורכבות שמסביב".

מה החלום הגדול שלך לאולימפיאדה?

"לעמוד על קו הזינוק. זה כבר חלום שמתגשם. ביום המרוץ אתן את כל מה שיש לי. אני לא מתכוון לעצור. הייתי שמח לעזור בפיתוח הענף בישראל. אפילו במדינות בלי שלג כמו תאילנד יש מועדונים וטיולים שנתיים. אם אצליח להניע משהו כזה בישראל, אשמח לקחת חלק. אבל אני גם מתכוון להמשיך לאולימפיאדה ב-2030. אין סיבה לעצור. אני עדיין אהיה מתחת לגיל 40, אז מבחינה ביולוגית זה אפשרי. צעד אחר צעד".

איזה מסר היית רוצה להעביר לישראלים שיצפו בך במשחקים?

"אם אתה יכול לחלום על זה, אתה יכול להשיג את זה. לא רק לצעירים, גם לאנשים בשנות ה-30, ה-40 וה-50. אף פעם לא מאוחר להתחיל ספורט חדש. אני התחלתי בגיל 30. זה שומר אותך צעיר ובריא".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות