סוף סוף מישהו בוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) קם ואמר די. אחרי שנים שבהן אינדונזיה משחקת משחק כפול - מצד אחד מבקשת לארח אירועי ספורט בינלאומיים נוצצים ומצד שני מונעת מספורטאים ישראלים להשתתף בהם - הגיע העונש שהיה צריך להגיע כבר מזמן: ה-IOC ביטל את כל ההתקשרויות עם אינדונזיה על אירוח אירועים אולימפיים, צעד חד וברור שמבהיר כי מי שמערב פוליטיקה בשטח, לא ראוי להניף את הדגל האולימפי.
האמת? זו לא הפתעה. אינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, נוהגת בעקביות להחרים את ישראל כמעט בכל תחום אפשרי. זה קרה כבר ב־1962 במשחקי אסיה בג’קרטה, אז מנעה את השתתפותן של ישראל וטאיוואן. התוצאה: השעייה מאולימפיאדת טוקיו 1964. עכשיו, יותר מ-60 שנה אחרי, ההיסטוריה חוזרת וגם הפעם מאותה סיבה בדיוק.
אבל ההבדל הוא שהפעם העולם השתנה. אי אפשר עוד לטעון לתמימות. אינדונזיה ידעה היטב מהן המשמעויות של הדחת ישראל מאליפות העולם בהתעמלות מכשירים, וידעה גם שהוועד האולימפי כבר אינו מוכן להבליג על אפליה פוליטית במסווה של “שיקולים ביטחוניים”. זהו מבחן עקרוני, וה-IOC עבר אותו בהצטיינות.
יו"ר הוועד האולימפי הישראלי, יעל ארד, אמרה בצדק שאינדונזיה אינה ראויה לארח אירועי ספורט. זוהי לא רק עמדה ישראלית - זו עמדה אוניברסלית. הספורט הוא אחד התחומים האחרונים שבהם נותרה תקווה לשוויון אמיתי, והעובדה שספורטאים נאלצים לשלם את מחיר המדיניות של ממשלותיהם היא כתם מוסרי.
גם הניסיון של ראש הוועד האולימפי האינדונזי, ראג'ה ספטה אוקטוהארי, להצדיק את ההחלטה ב"אינטרסים גדולים יותר" הוא לא פחות ממגוחך. אין אינטרס גדול יותר מהגנה על עקרונות הספורט עצמו. ברגע שמדינה בוחרת מי רשאי להתחרות ומי לא לפי הדרכון שלו - היא לא ראויה להיות חלק מהמשחק.
הוועד האולימפי של אינדונזיה ראה את עצמו בדרך הבטוחה לקראת אירוח משחקי הנוער של 2030 ואולימפיאדת 2036, אבל זו הייתה אשליה ממילא. עם סיכוי נמוך מול מועמדות של ערב הסעודית, קטאר או הודו, היה קל ל-IOC להחליט, אבל חשוב מכך - זו הייתה ההחלטה הנכונה. אחרי ביטול אירוח משחקי החופים של ANOC ב־2023 והשלילה של מונדיאל הנוער של פיפ"א מאותה סיבה בדיוק, הגיע הזמן לשים קץ לצביעות. אינדונזיה אינה “קורבן של מדיניות”, אלא יוזמת קבועה של הדרה, שנשענת על שנאה פוליטית ישנה.
ובינתיים, מי שנפגע באמת הם הספורטאים. ארטיום דולגופיאט, האלוף המכהן, שאיבד את ההזדמנות להגן על תוארו. לצדו, אייל אינדיג, רון פיאטוב, ליהיא רז, יהלי שושני ורוני שמאי נשארו בבית. הם לא הפסידו בקרב ספורטיבי, אלא נמחצו תחת החלטה פוליטית שמנוגדת לכל מה שהספורט אמור לייצג.
אבל אולי, רק אולי, יש להם היום נחמה קטנה. כי בפעם הראשונה מזה זמן רב, הצדק לא נשאר מאחור. הוועד האולימפי העולמי שלח מסר ברור: אין מקום למדינות שמשתמשות באירועי ספורט כדי לקדם שנאה. אינדונזיה רצתה להעניק לעולם חגיגה של ספורט ובסוף קיבלה שיעור באחריות מוסרית.
