כשאוסייד גודה יעלה לזירה במשחקי העולם בצ'נגדאו, סין, זו תהיה עבורו נקודת ציון משמעותית לא רק כספורטאי אלא גם כאדם. השתתפותו באירוע החשוב ביותר בענף הקיקבוקס היא תוצאה של דרך ארוכה, מורכבת ולא תמיד ברורה מאליה. עבור הלוחם בן ה־26 מכפר קרע, מדובר בשיאו של מסע שהתחיל ביישוב קטן בקצה הדרומי של ואדי ערה, עבר דרך אתגרים בלתי פוסקים - וכעת הוא מגיע לרגע שבו הוא נושא את דגל ישראל בתחרות הבינלאומית היוקרתית. זה היה חלומו מגיל צעיר.
גודה, שמתחרה בקטגוריית המשקל עד 74 ק"ג, כבר הוכיח את שייכותו לרמות הגבוהות ביותר של הענף בעולם, אחרי שב־2023 זכה במדליית כסף באליפות העולם וב־2024 עשה זאת גם באליפות אירופה. למרות ההצלחות, דרכו לא הייתה פשוטה.
אל תחמיצו: הדיווחים, הניתוחים והסיפורים - הכל מחכה לכם עכשיו בעמוד הספורט של "ישראל היום" - לחצו כאן
במשך שש שנים הוא עבד בשיפוצים, שעות ארוכות באתרי בנייה. את הזמן הפנוי המועט שנותרו לו הקדיש לאימונים ולהתקדמות מקצועית. עם הזמן, השילוב בין העבודה הפיזית הקשה לאימונים האינטנסיביים החל לגבות מחיר. העייפות הצטברה, הפציעות הפכו תכופות יותר והשינוי המחויב הגיע לפני שנתיים, כשעבר לעבוד כשליח תרופות. העיסוק איפשר לו לנהל שגרת חיים שמתאימה יותר לדרישות של ספורטאי הישגי. שמתחרה תכופות בארץ ובחו"ל.
"הפסד הוא שיעור"
המשחקים בסין יהוו עבורו הזדמנות נוספת להוכיח שהוא לא רק מתחרה עיקש, אלא גם דמות מעוררת השראה, כשמאחוריך רק רצון עז וידיים שלא מפסיקות לעבוד. "האמת היא שאני לא יודע להסביר בדיוק למה אני בקיקבוקס. זה פשוט נכנס לי ישר ללב", מספר גודה ל"ישראל היום" בהתרגשות. "זה שינה אותי לגמרי, בנה אותי מחדש. מההתחלה הרגשתי שזה המקום שלי. אני מתאמן כבר 11 שנה. התחלתי בכפר שלנו במשך חמש שנים, עד שהרגשתי שאפשר להתקדם. הבנתי שאני צריך למצוא מאמן חדש שייקח אותי קדימה, לאן שאני שואף".
לאחר חיפושים, גודה מצא את האיש הנכון בטייבה, רימן עבד אל קדאר. "הוא גר כ־40 דקות נסיעה ממני. לא היה לי אז רישיון, אז אמא שלי וסבא שלי הסיעו אותי פה ושם, אבל רוב הזמן הגעתי אליו באוטובוס. הייתי צריך להחליף קו בבאקה אל גרביה. זה לא פשוט, אבל עשיתי את הדרך הזו כל יום אחרי העבודה כי רציתי להתקדם - וזה היה שווה את זה. רימן קיבל אותי בשמחה, ולמרות שההתחלה היתה קשה, לא ויתרתי. לפעמים הייתי מתאמן מהר כדי לא לפספס את האוטובוס האחרון בחזרה הביתה".
לבסוף הגיע הפרס הראשון - גודה זומן לנבחרת ישראל: "כדי להתקבל לנבחרת צריך להביא תוצאות, לזכות באליפויות ישראל, בתחרויות גביע העולם ובאירועים חשובים בחו"ל. חזרתי כל שנה עם מדליות. בשנה שעברה זכיתי בשלוש תחרויות גביע העולם, בשלוש תחרויות גביע אירופה וזכיתי במקום השני באליפות הרשמית. כל שנה אני מביא משהו חדש".
עם זאת, גודה מודה שמדי פעם יש גם אכזבות: "אם אתה לא מפסיד מדי פעם, אתה לא באמת מרגיש מה זה לנצח. אם רק מצליחים - זה נהיה שגרתי וזה מאבד מהטעם. כשאתה מפסיד, אתה לומד, משתפר וחוזר לנצח - אז זה שווה יותר. כל הפסד הוא שיעור, וכל שיעור לוקח אותי צעד קדימה".
"המשפחה סומכת עליי"
לגודה תהיה זו הופעה ראשונה במשחקי העולם. את ההתרגשות הוא מתקשה להסתיר: "אני מתאמן קשה, פעמיים ביום, מתכונן ברצינות. אני מרגיש את ההתקדמות, אבל יש לי עוד דברים לשפר. העיקר זה הכושר הגופני. יש לי כוח, יש לי טכניקה, אבל כדי לעמוד שלושה סיבובים בעצימות גבוהה, צריך כושר שיא. על זה אני עובד הכי הרבה". גודה מצא גם את החוזקות שלו: "אני טוב בצבירת נקודות. יודע להיכנס, לתת כמה מכות מדויקות, לצאת ולהיכנס שוב. האסטרטגיה שלי היא לעבוד חכם - להכות, לסגת, ולחזור שוב. זה עובד לי טוב".
לצד ההתרגשות והשאיפה למדליות, הקיקבוקסר האנרגטי רואה לנגד עיניו את החלום הגדול - לייצג את מדינת ישראל. "מבחינתי זה הרבה כבוד, הרבה גאווה", הוא אומר. "קשה לי לתאר את זה בעברית, אבל אני מרגיש את זה בלב. זה באמת כמו חלום. לא חשבתי שאגיע לרמה הזו, אבל עבדתי קשה, ומי שעובד, מגיע למקומות".
מבחינת גודה, הוא לבד במסע הזה, בענף המתפתח: "יש לנו הרבה ספורטאים חזקים, הנבחרת גדלה. כולם מתקדמים ביחד. המאמן הלאומי שלנו תומך בכולנו, כל אחד מקבל את העזרה שהוא צריך, טכנית וכלכלית. יש גם תמיכה מהאגודות ומהתאחדות אילת, וזה עוזר מאוד".
הפנים לסין, אבל מאחורי גודה עומד כפר שלם. "כולם יודעים מי אני", הוא מחייך. "אני מספר להם על התחרויות, שולחים לי הודעות תמיכה, מתעניינים. הם גאים בי ותומכים בי, גם אם הם לא יכולים לבוא לראות אותי באופן קבוע. המשפחה גם מאוד תומכת וסומכת עליי, אבל הם לא יגיעו למשחקי העולם, זו נסיעה קשה בשבילם וגם אמא שלי חוששת. לשמחתי יהיה שידור חי, אז יראו אותי בבית".
המטרה שהציב לעצמו גודה לא תפתיע אתכם. "אני רוצה לעלות לזירה, לתת את כל כולי, לנצח, ובעזרת השם לזכות במקום בראשון, אם אפשר אז שיהיה בנוקאאוט", הוא נשמע נלהב ומסכם: "עד מתי אני המשיך להתחרות? עד הסוף. אני אוהב את זה, זה החיים שלי. לא רואה את עצמי מפסיק, בטח לא בקרוב".
