יובל פטייב, לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני, היה ספורטאי מצטיין עוד לפני שהמלחמה שינתה את מסלול חייו. בשבת השחורה, בזיקים, פגש יובל את הגיהנום פנים אל פנים. במהלך הקרב מול מחבלים, אחד מהם הצמיד מטען לנגמ"ש הנמר שבו שהה עם צוותו, ומהפיצוץ העז יובל נפצע קשה ברגלו.
אבל יובל (22) לא נכנע. מבעד לכאב הבלתי נתפס, הוא המשיך להילחם. במשך שעות ארוכות השיב אש דרך חור בדלת הנמר, מבלי להביט אפילו בפציעה. הפינוי שלו התבצע תחת סכנת חיים ממשית, באמצעות טנק, מחשש להימצאות מחבלים בסביבה. הוא הועבר לחמ"ל קיבוץ יפתח, שם קיבל טיפול מציל חיים, ומשם הועבר לסדרת ניתוחים מורכבים בבתי החולים ברזילי ואיכילוב.
השיקום היה ארוך, כואב ומתיש, אך יובל, עם רוח הלוחם שבו, לא ויתר. לא רק שהוא הצליח להשיג מחדש את עצמאותו, אלא שהוא הפך את הכאב ואת הפציעה להשראה. לאחרונה יובל ייצג את מדינת ישראל באולימפיאדת פצועי המלחמה בקנדה – וחזר עם מדליית ארד בשחייה.
"זה היה בבוקר של 7 באוקטובר. סגרתי שבת. שש וחצי בבוקר – פיצוצים ראשונים", משחזר פטייב ל'ישראל היום" את היום הגורלי. "הבנו די מהר שמשהו לא רגיל קורה. אני הייתי מפקד כיתה באותו זמן, ישר צעקתי לכולם להיכנס לכלים. נכנסנו לנגמ"ש, היינו בערך 10-11 לוחמים".
הבנתם באותו רגע שזו מלחמה?
"לא. כל אותו יום חשבנו שזה קורה רק אצלנו. לא היה לנו קשר – לא מכשירים, לא קליטה. היינו מנותקים לחלוטין. בשלב מסוים הבנו שאנחנו מוקפים בעשרות מחבלים. לא יכולנו להשיב אש. ראינו אותם דרך החלונות, מנסים לטפס על הנגמ"ש, לזרוק רימונים".
איך מתמודדים עם סיטואציה כזו?
"זה מצב של אוטומט. אין רגש. אתה לא חושב – אתה פשוט פועל. זה הרגע שאתה מתכונן אליו כל השירות, אבל פתאום אתה בצד החלש, בלי יתרון, בלי גישה לאמל"ח. המטרה היחידה – לשרוד. אחד המחבלים אפילו הניח רימון ממש מעל הפתח, אני בפנים מושך את הנצרה למטה, עוצם עיניים, ובמזל זה לא התפוצץ."
מה עבר לך בראש?
"בעיקר איך מחזיקים את כולם ביחד. זה היה האתגר – לא לאבד שפיות. שמרנו על הומור, על תקשורת פנימית, דיברנו, צחקנו אפילו, זה מה שהחזיק אותנו. למרות כל הסכנה והכאוס מסביב. ואז, בערך ב־8:30. טיל פגע בדלת האחורית של הנגמ"ש. עפתי הצידה, הסתכלתי על הרגל וראיתי בליטה – הבנתי ששברתי את השוק. זה היה שבר פתוח, ממש ריסוק. קראו לזה 'שבר ספירלי' – כמו שסוחטים מגבת רטובה, ככה העצם נראתה".
איך הצלחתם לצאת משם?
"בהמשך, אחרי הרבה שעות. הנגמ"ש עוד הצליח לזוז קצת, אחר כך שוב נתקענו. זה היה סיוט – המערכות קרסו, היינו לבד. בשלב מסוים, באומץ, ניסיתי ליצור קשר עם מכשיר קשר אחר, שלא היה אמור לעבוד. עליתי בקשר ואמרתי: 'כאן נסיך, אנחנו הולכים למות, אנחנו חייבים עזרה'. משפט שלא אשכח כל החיים."
מהשיקום לאולימפיאדה
יובל גדל בבית בו כל המשפחה עוסקת בספורט, אחותו יעל, לדוגמה, היא חברת נבחרת ישראל בהוקי קרח. הוא עצמו, כשהיה קטן, נהג לשחק כדורגל, ניסה גם הוקי ועוד ענפי ספורט השונים. "גדלתי במטולה. ממש לפני המלחמה עברנו לשכונה חדשה, בין קריית שמונה לקיבוץ דפנה. הספורט תמיד היה חלק משמעותי בחיים שלי", מספר יובל, שכבר אז כבר חווה פציעה, שבר ברגל.
הספורט מאוד מרכזי אצלכם בבית.
"חד משמעית. זה תמיד היה חלק מהחינוך שלנו. אחותי משחקת הוקי קרח ברמה מקצועית בקנדה – היא עוד מעט תסיים תיכון ונמצאת שם כבר שנתיים. היא צפויה להישאר שם גם בשנה הבאה, אחרי שקיבלה הצעות מקולג'ים ותמיכה כספורטאית מצטיינת. גם אבא שלי היה בעולם הטריאתלון, ככה שכולנו גדלנו על זה".
מה אתה יכול לספר על הליך השיקום?
"אחרי הפציעה, לא רציתי לשקוע וזה היה כמו ללמוד ללכת מחדש, לעשות 2-3 צעדים ביום. פיזית זה היה מאוד קשה, אבל נפשית עוד יותר, בעיקר ב-8 באוקטובר ששמעתי את השמות של 'הותר לפרסום', חברים שגדלתי איתם, אנשים שמכיר, חוויתי איתם המון בצבא. ואז אחרי חודשיים, שכל הטירוף ירד, ואתה מתחיל להריץ לעצמך מחשבות, אז הבנתי שהמצב יכול להתדרדר וככה מצאתי את עצמי חוזר לספורט, זה מה שהציל אותי".
ואז קיבלת הזדמנות להתחרות בקנדה, באולימפיאדה לפצועי מלחמה.
"פנו אליי בבית הלוחם וסיפרו לי על התחרות בקנדה, וישר לקחתי את ההזדמנות. ערן גרומי צירף אותי שם לשחייה והיו לי ארבעה אימונים בשבוע. ככל שהיה לי יותר קשה מנטלית, יותר דחפתי את עצמי".
מה היה בתחרות?
"השתתפתי ב-100 מטר חתירה וסיימתי במקום השלישי. זה היה מטורף, עם 40 אלף איש בטקס הפתיחה. אתה הולך עם דגל ישראל בגאווה ורק חושב על הדיבורים שאנחנו בזכותם פה, על החטופים, עד כמה המדינה מיוחדת. אין עוד עם כזה ואתה רק רוצה להוכיח את עצמך במקצה ולייצג כמה שיותר את המדינה בכבוד".
מה אנשים לא יודעים על פצועי מלחמה?
"אני מרגיש את זה דווקא ברגעים הכי קטנים — פתאום צפירה ברחוב שמקפיצה אותך, או איזו תזכורת לא צפויה שמחזירה אותך לשם. צריך לזכור שעם כל כמות האנשים שהתגייסו למלחמה, מה שעוברים שם הוא לא נורמלי, זה לא לגיל שלנו, ולא לאף גיל. חשוב שנחזק את מי שנפגע בנפש, להבין שיש המון פציעות שקופות, והמון אנשים שחזרו מהמלחמה שונים לגמרי. צריך לפתח רגישות, ולזכור לומר תודה".
מה החלומות שלך?
"בשבוע הבא אני עושה חצי איירונמן, לזכר חבר שנפל בלבנון לפני חצי שנה — איתי מרקוביץ. החלום שלי הוא להשפיע ולעזור לכמה שיותר אנשים, במיוחד לאלה שמרגישים שהגיעו לנקודה הכי נמוכה. להראות שגם כשנדמה שאין אור בקצה המנהרה - הוא תמיד שם. כל מה שצריך זה אדם אחד שיאמין בזה, ובסוף האדם הזה צריך להיות אתה".
