"החיבוק של הקהילה, הצבא והפועל חולון גורם לנו לא לצלול לתהומות של האבל"

עם גומות בלחיים וחיוך שתמיד הקדים את המילים, רס"ן בן ברונשטיין ידע לחבר בין אנשים מכל מקום – מהשכונה, ממגרש הכדורסל ומהשורות שלחם בהן.

הוא לא חיפש קיצורי דרך: האמין בעבודה קשה, בשקט פנימי, בכוח ההתמדה ובאהבת האדם שהייתה בו בטבעיות – כמו אהבתו לארץ ישראל ולערכים שעליהם התחנך.

מגיל 16 הוא החליט שיגיע ליחידת דובדבן. הוא התאמן, התחשל, לא ויתר לעצמו. בגיל 22 כבר היה אחד הסרנים הצעירים ביותר אי פעם בחטיבת הקומנדו של דובדבן.

חודש בלבד לפני שחגג יום הולדת 25, במתקפת הטרור של 7 באוקטובר, הוא עמד בחזית הקרב על כפר עזה – הוביל לוחמים, הציל חיים – עד שנפל. גיבור עד הרגע האחרון.

אבל בן ברונשטיין היה הרבה יותר ממפקד מוערך. הוא היה נשמה חופשית שאהבה את החיים, חובב אקסטרים שתמיד חיפש את האתגר הבא, אוהד של הפועל חולון, בן אהוב למשפחתו, אח קרוב, בן זוג אוהב לעדי – ואדם שפיזר אור, שמחה וחיוך בכל מקום שהגיע אליו.

הילד עם השקט הפנימי 

בן נולד בבת ים, ילד שני למירי וניר, אח למושיקו ולנועה. הוא למד בבית הספר "הנשיא" ובהמשך במקיף "רמות". כבר מגיל צעיר זוהה בו שילוב נדיר: רצינות שקטה ואהבה עצומה לאנשים.

"שקט פנימי," מתארת מירי, אמו. "הוא ידע מגיל קטן להציב לעצמו מטרות ולהגיע אליהן. הוא אף פעם לא התלונן, אף פעם לא ראה קושי – הוא פשוט עבד קשה בשקט וכבש את כל מה שרצה".

מעבר לשאפתנות, בן ניחן בצניעות יוצאת דופן וביכולת לאחד אנשים מכל הסוגים. "הוא היה מתייחס לילד בן יום ולזקן בן מאה באותה אהבה. בן דן כל אחד לכף זכות. לא היה בו מאמץ – זה היה פשוט טבעו," מוסיפה מירי.

"הוא ידע מגיל קטן להציב לעצמו מטרות ולהגיע אליהן. הוא אף פעם לא התלונן, אף פעם לא ראה קושי – הוא פשוט עבד קשה בשקט וכבש את כל מה שרצה"

"צריך להתחיל בזה שכשבן נכנס למקום מסוים, לא היה אחד שנשאר אדיש. החיוך שלו היה מדבק. הוא היה השמש של כולנו – והשמש הפרטית שלי," ציינה עדי, בת הזוג של בן. 

"בן אהב מאוד אטרקציות מכל סוג: מהדברים הקטנים, כמו לקנות גלשן ולהתחיל ללמוד לגלוש, ועד הדברים הגדולים – לטוס בטיסה פנימית, לקפוץ בנג'י ולחזור בטיסה אחרי שעה. הוא אהב מאוד ספורט: קרוספיט, אופניים וכדורסל היו חלק בלתי נפרד מעולמו," הוסיפה עדי.

כשבן נכנס למקום מסוים, לא היה אחד שנשאר אדיש. החיוך שלו היה מדבק. הוא היה השמש של כולנו – והשמש הפרטית שלי

הגלידה שחיברה לבבות

אחד הסיפורים שהכי ממחישים את האופי המיוחד של בן התרחש בתיכון. בן וחברו עדי אגרנוב, שניהם דומיננטיים במיוחד, נהגו להתעמת לעיתים קרובות.

אך בן, ברוחו המאחדת, יזם שינוי: הוא שלח לעדי הודעה והציע לו להיפגש לגלידה. למחרת בבוקר הם שמו קץ לסכסוך – והפכו לחברים טובים. שנים אחר כך, עדי קעקע על רגלו כוס גלידה עם ציטוט לזכרו של בן.

הילד שחלם להיות לוחם – והגשים

בגיל 16 החל בן להתאמן באינטנסיביות בקרוספיט בת ים. בין חזרות על מתח לסקוואטים, פגש לוחמים יוצאי יחידות מובחרות שסיפרו לו על מסלולם. משם – החלום הלך והתחדד: יחידת דובדבן.

ביום 15.3.2017 התגייס בן לצה"ל. תחילה שובץ ביחידת דובדבן כלוחם. לאחר שהצטיין, יצא לקורס קצינים, חזר ליחידתו כמפקד מחלקה, ובהמשך מונה למפקד פלוגה בגדוד "שקד" של חטיבת גבעתי. בסיום תפקיד זה, חזר לדובדבן, והגשים את חלום חייו – מפקד הפלגה השחורה.

ההישגים הגיעו מוקדם. "בן קיבל את דרגת הסרן בגיל 22 וחודשיים – גיל נדיר למעמד כזה. גם המפקדים שלו לא זכרו מישהו שהתקדם כל כך מהר," מתאר אביו ניר. "החלום שלו היה להיות מפקד הפלגה השחורה. כשהוא קיבל את התפקיד – זה היה הרגע היחיד שראיתי אותו באמת מתרגש," מוסיף  ניר.

"בן כשהיה לובש את המדים היה אדם אחר - רציני, בעל כתפיים רחבות. רק שהוא היה מוריד הוא היה הכי שטותניק בעולם. היה מדובר בשני עולמות שונים לחלוטין - עם מדים וללא מדים," מתאר אביו בחיוך.

בן קיבל את דרגת הסרן בגיל 22 וחודשיים – גיל נדיר למעמד כזה. גם המפקדים שלו לא זכרו מישהו שהתקדם כל כך מהר

7 באוקטובר: עמידה מול הסערה

בבוקר שבת, שמחת תורה 2023, בן שהה בבית בת זוגו עדי קואז. כשנשמעה האזעקה, הוא לא היסס: מיד יצא עם חייליו לעבר כפר עזה. "בצומת הודיה יש תיעוד שבו רואים אותו עומד זקוף, מתדרך את החיילים. הוא שידר ביטחון מוחלט," מספר ניר.

כשהגיעו לכפר עזה, נתן בן מוטיבציה אחרונה ללוחמים, הוביל אותם פנימה, וחתר למגע. בן נלחם בקרבות פנים מול פנים מול מחבלים, והציל חיים רבים. סמוך לשעה 11:00 נפגע מירי מחבל – כדור שחדר ישירות לליבו. הוא עוד הספיק לדווח בקשר – ואז התמוטט.

עדי, בת הזוג של בן ז"ל, ציינה שהוא תמיד היה אומר לה: "אני מעדיף למות מאשר שאזרח אחד יקבל שריטה". ביום חייו האחרון – הוא גם עמד בזה.

לצד האהבה האינסופית שלו למדינה, עדי אומרת שתמיד הוא היה מקדיש לי משפט נוסף: "אותך אני אוהב אפילו קצת יותר".

"אנחנו אוהדי הפועל חולון מבטן ולידה"

לצד מסלולו הצבאי המרשים, בן היה אוהד ספורט מושבע. "אנחנו אוהדי הפועל חולון מבטן ולידה," מספר ניר. "העברנו את זה לבן ולמושיקו (אחיו של בן). הוא שיחק בילדותו כדורסל, ותמיד כשחזר מהצבא – רץ למשחקים".

הקשר עם הקבוצה לא נגמר בימי המשחקים. אחרי נפילתו, הפועל חולון ערכה טקס מרגש לזכרו והעניקה למשפחתו מנוי כבוד. "זו הייתה מחווה מרגשת מאוד," מתאר ניר.

"החיבוק של מקומות העבודה, השכנים, הצבא, הקהילה, המשפחה, התקשורת והפועל חולון גורם לנו לא לצלול לתהומות של האבל. בן בליבנו ונשמתנו בכל דקה ודקה". כיום, ניר לא מחמיץ כמעט אף משחק של הפועל חולון.

אהבת הספורט אצל בן לא הסתכמה ביציע או בפרקט. היא הייתה שזורה עמוק באופי שלו. "הכדורסל והספורט עיצבו אותו," מסבירה מירי. "הם לימדו אותו מהי משמעת, מהי התמדה, איך לשמור על תזונה נכונה, איך לבנות חברויות אמיתיות".

"הספורט התווה לו כמעט את כל מה שהוא. הספורט עיצב אותו," הוסיפה מירי. מה שהתחיל במגרש המשיך ליחידות הקרביות – אותם ערכים בדיוק: התמדה, קבוצה, לחימה עד השנייה האחרונה.

"הכדורסל והספורט עיצבו אותו. הם לימדו אותו מהי משמעת, מהי התמדה, איך לשמור על תזונה נכונה, איך לבנות חברויות אמיתיות"

השמחות הקטנות בתהום השכול

בני משפחתו של בן נושאים את זכרו בכל רגע ורגע. "אנחנו עושים דברים שמתחברים אליו באופן ישיר. מירי מדברת גם מתוך עולם האמונה: "בעולם הרוחני אין מחדל. קיבלנו מתנה כמעט 25 שנה, והיינו צריכים להחזיר אותה. אנחנו ניפגש שוב. מה שמניע אותנו זה המשפחה והילדים - הרצון שהם לא ישלמו על זה". ניר מוסיף: "האויבים שלנו רצו לשבור אותנו. אם ניפול – הם ינצחו. אז אנחנו חזקים וממשיכים".

המשפחה בוחרת גם בשמחות הקטנות: טיולים של קבוצות שכולים, ימי הולדת, רגעים של שמחה. "לפני שבוע חגגנו לנועה, האחות הקטנה," מספרת מירי. "הרשינו לעצמנו לשמוח. וזה מעצים".

מירי תטוס לאפריקה בחודש יוני עם עוד אמהות שכולות גיבורות שמעצימות אחת את השנייה, וניר חזר לאחרונה מוויאטנם ותאילנד ביחד עם עוד 3 אבות שכולים.

"האויבים שלנו רצו לשבור אותנו. אם ניפול – הם ינצחו. אז אנחנו חזקים וממשיכים"

"זה לא אסקפיזם ולא חוויתי עוד טיול כזה, אבל אני חושבת שזה יכולה ליצור ניתוק," ציינה מירי. "אני נסעתי לטיול "אחרי צבא" בוויטנאם ותאילנד עם עוד 3 אבות שכולים כדי להנציח את בן וזה גם היה רגע של ניתוק. אלה הרגעים שיש שמחה. זה מעצים," הוסיף ניר.

"קומץ של אנשים שיחיו חיים לא נורמליים"

רס"ן בן ברונשטיין ז"ל היה דמות נדירה – שילוב של מפקד אמיץ, חבר טוב, אוהב ספורט, אוהב אדם. הוא חי מתוך שליחות אמיתית, חיבר בין עולמות – והשאיר אחריו מורשת של אור, אהבה, ואמונה אמיתית בטוב.

והמילים שאהב לחזור עליהן, שהפכו לחריטה בליבם של כל מי שהכיר אותו, ימשיכו להדהד: "כדי שעם יחיה חיים נורמליים צריך קומץ של אנשים שיחיו חיים לא נורמליים".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות