איפון להמונים: בפריז הג'ודו הישראלי הוכיח שהוא הספורט הלאומי שלנו

מדהים מה שאולימפיאדה אחת יכולה לעשות. עד טוקיו, השאלה הקבועה שלנו בכל יום אולימפי הייתה: תהיה לנו מדליה? והנה, בפריז, כמעט בכל יום שעבר מהפתיחה תהינו - איך עוד אין לנו מדליה?! התרגלנו לטוב. ובצדק, מסתבר.

וכמה טוב שיש לנו ג'ודו כדי להגשים את התקווה. מאז 1992 הג'ודו הוא הספורט הלאומי האמיתי. מעולם לא נחשבה ישראל למעצמה עולמית בספורט כלשהו. בשנים האחרונות זה השתנה: אין חובב ג'ודו בעולם שלא מכיר את ישראל.
מדי כמה שבועות מדלגים הג'ודוקא שלנו בין תחרויות מסביב לעולם, אוספים תארים ומביאים לישראל הרבה כבוד.

פעם בארבע שנים (שלוש אם יש מגיפות באיזור) הם מגיעים לאולימפיאדה ומספקים לנו את הסחורה, סחורה שממלאת אותנו גאווה, והפעם גם לא מעט חמצן.

ואכן מי שעוקב מקרוב, ובשנים האחרונות נפתחו כמה וכמה קבוצות פייסבוק ווטסאפ שעושות את זה, (כולל קבוצות ייעודיות לאולימפיאדה), ידע שאם לא תהיינה תקלות, ובהינתן הגרלה סבירה, ישראל תחזור מפריז עם מדליה או שתיים בג'ודו. ואכן, ענבר ורז הגיעו למקומן הטבעי, ופיטר הצליח להתעלות על עצמו ברגע האמת. באילו עוד ענפי ספורט יש לנו וודאות כזאת?

לפעמים קשה שלא לחשוב מה היה קורה לו היינו מרכזים את עיקר משאבי הספורט הישראלי בענפים מניבים כמו ג'ודו, על פני ענפים שהנחילו לנו כל כך הרבה אכזבות וכל כך מעט תארים.

כנראה שנאמר ונכתב כמעט הכל על מדליה ישראלית בצל השנה שעברנו. העניין הוא שמילים לא יוכלו לתאר את עוצמות הרגש, ההתפרקות, האהבה והאנרגיה שזרמה באולם בשאן דה מארס. מסתבר שכסף לא יכול לקנות חוויה כל כך עוצמתית, רק מדליית כסף (וגם ארד).

גם בהינתן המגבלה הביטחונית שנאלצנו לאמץ בפריז, אפילו יותר מכל אולימפיאדה אחרת בעבר, רמת העידוד הישראלי ביום הראשון הרגישה כמו בבלומפילד או לפחות היכל שלמה ביום טוב: מ"אל אל ישראל" הקלאסי ועד "ענבר לניר בואי לפה" . גם בספורט הלא רשמי הזה לקחנו מדלית כסף (עם המארחים קצת קשה להתחרות).

אז מה הלאה? לג'ודו הישראלי נותרה אבן אחת להפוך.
זאת כמובן סיבה מעולה לשריון כרטיסים ללוס אנג'לס 2028.
והפעם לא חוזרים בלי המנון על המזרן.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

*הכותב הוא אסטרטג דיגיטל וחובב ג'ודו מושבע