הצרפתים ארגנו להערב (שישי) טקס פתיחה שלא היה כמותו. עם נטייתם הלאומית לטוב טעם ואסתטיקה, סביר שיהיה טקס נאה, אבל בעיקר לא יהיה כמותו כי הם חורגים מהקונבנציה הרגילה. המשלחות לא יצעדו אל תוך האיצטדיון האולימפי אלא ישייטו בנהר.
אני לא הכי בעד לגעת בסמליות האולימפית ורוצה לחזור לרגע לצרפתי אחר, הברון פייר דה קוברטן, שהגה את המשחקים האולימפיים. הוא גם הגה את הסמלים האולימפיים השונים ואלו הם גאונות צרופה.
למשל סמל חמש הטבעות שמסמל את חמש היבשות. הוא עשה זאת בעידן בה אפריקה נתפשה כרכוש של אירופה ואסיה עדר ברברי. איכשהו קלט שיום אחד הם יהיו על הבימה. הוא לא ראה את קיפ קיינו במכשולים או את צוקהארה עושה צוקהארה. בוודאי לא את קיפייגאון רצה או את צ׳ן ראולין מרחפת מהמקפצה הגדולה. אבל איכשהו קלט את אפשרות קיומם. שיום אחד המשחקים האולימפיים יהיו המקום בו אפריקה או האיים הקאריבים, ובענפים אחרים אפילו איי האוקיאנוס ידברו על הבימה הגדולה.
אבל הטקס המבריק ביותר שהגה דה קוברטן היה טקס הניצחון האולימפי. יהיה דוכן לשלושת הראשונים, כשהמקום האמצעי מוגבה. דגלי שלושת המדינות יונפו. ההמנון הלאומי של המדינה המנצחת ינוגן. הטקס הפשוט הזה, שמשמש כמובן היום כל אירוע ספורט, זו המצאה גאונית שלו. במשחקים האולימפיים המקוריים ביוון העתיקה לא היה שום אזכור למקום שני או שלישי. המשפט על הסגן של בר כוכבא קיים בכל תרבות. ביל שאנקלי ורד אורבך דיברו תמיד על חוסר המשמעות של המקום השני.
אז מה חכם כל כך בטקס? כי בטקס פשוט ומוכר קוברטן רתם את הלאומנות כולה אל הספורט. שרי הספורט בכל העולם, חסרי הבנה בסיסית, רצים לארגן תקציבים למרימי המשקולות, מתאבקים יוונים-רומים, קלעי חץ וקשת, שחיינים צורניים, לוחמי ג׳ודו, מיידי פטיש. הכל כדי לראות את הדגל ועם קצת מזל לשמוע את ההמנון. השקעה שלא מביאה רייטינג בימים רגילים. רק התקווה לדגל והכמיהה להמנון.
נ.ב. ועדיין ישראל לא משקיעה מספיק.
זו גם אחת הסיבות לריבוי סנסציות במשחקים האולימפיים. המתחרים בענפים אלמוניים נתקלים במשהו הרבה יותר גדול ממה שהם רגילים בענף הספורט "הקטן" שלהם. ראיתי את זה אתמול בטורניר הרוגבי שביעיות, שמשוחק לרוב באווירה חברית מול 10-15 אלף צופים קצת שתויים. השחקניםֿ הגיעו שלשום ואתמול לסטאר דה פראנס, וחיכו להם 70 אלף צופים מוטרפים. פתאום הם היו ליאו מסי ליום אחד! חלק מהם קצת קרסו.
בחלק מהענפים זה בולט יותר. ברור שסטף קארי וניקולה יוקיץ׳ לא יקבלו פיק ברכיים מכדורסל אולימפי, אבל תחשבו רגע על הקלע שרגיל שאמא שלו, אחותה והילד הם 10% מהצופים. פתאום הוא אמור לצלוף במשחקים האולימפיים?
הייתה לי על כך שיחה מעניינת דווקא עם משקולן איראני, קינואוש רוסטאמי, באולימפיאדת לונדון ב-2012. הוא הגיע פייבוריט עצום אבל זכה רק בכסף. גם אני פישלתי תחת הלחץ ושכחתי לשאול אותו על הבעיות במזרח התיכון. אבל שאלתי אותו מה קרה שהפסיד.
״פייר? זה היה גדול עלי", הוא הודה. "15,000 צופים. מתח עצום. אף פעם לא ראיתי דבר כזה בתחרות משקולות". ברור שהוא לא ראה. אף אחד כמעט לא רואה הרמת משקולות בימים רגילים. בזכות רוסטאמי יש לי כיום הרבה יותר סימפטיה וסבלנות למפשלים האולימפיים. אגב, הוא זכה בריו 2016.
"לא מספיק תקציבים!", אומר לך כל ספורטאי אולימפי בכל מדינה. זה ממש לא עניין ישראלי. אגלה לכם משהו: הספורט הפופולרי ביותר בקניה הוא כדורגל ולא ריצה למרחקים ארוכים. הספורט הפופולרי ביותר בג׳מייקה הוא לא מאוצים אלא כדורגל או קריקט. הספורט הפופולרי ביותר ביפן הוא לא ג׳ודו, אלא בייסבול או כדורגל.
הספורט הפופולרי ביותר בסין הוא כדורגל ולא קפיצות למים. הספורט הפופולרי בהונגריה הוא כדורגל ולא סיף. זה לא משנה. תהילה אולימפית היא לא רייטינג רגעי. בגלל זה הספורט האולימפי פחות אובססיבי לפטפוטי "הגדול בכל הזמנים", כי הוא באמת הגדול כל הזמנים.
בחנו את עצמכם: מי היה האם.וי.פי של גמר ה-NBA כשבולט הלך בבייג׳ינג? מי היה אלוף הפורמולה 1 בשנה בה קרל לואיס זכה בארבע מדליות זהב? מי כבש בגמר האלופות כשנדיה קומנץ׳ עשתה את ה-10 על המקבילים המדורגים. מי זכה בבלון ד׳אור כשאבבה בקלה זכה יחף במרתון האולימפי? מי זכה בווימבלדון בשנה שאמיל זאטופק עשה את ה-5000, את ה-10000ואת המרתון בהלסינקי?
אגלה לכם: פול פירס, ניקי לאודה, פרנץ רוט, לואיס סוארז ופרנק סדג׳מן. כמה מאילו הכרתם? התהילה הרגעית נוטה להישחק באכזריות. אתה צריך להיות מסי או נדאל או ג׳ורדן לשרוד באמת את מבחן הזמן. התהילה האולימפית? היא עמידה בהרבה.
ההיסטוריונים יכולים להגיד לכם מי היה האלוף האולימפי בשנת מינוס, טבח בשם קורובאוס מהעיר אליס שניצח ב"ריצת אצטדיון", למרות שגם אז היו משחקי כדור. ולכל אלוף מאז תקופתו: ימי נדיה קומנץ׳ וימי סימון ביילס, ימי קרל לואיס לואיס וימי אוסיין בולט, ימי מארק ספיץ וימי מייקל פלפס. ימי הישאם אל גארוז׳ ואולי ימי יאקוב אינגרבריטסן. פה אין צורך בגדול בכל הזמנים. פה זה גדולי הזמנים.
כשהפוליטיקה מתנגשת עם הרוגבי
אין סימן ברור יותר לקדחת אולימפית כשעניינים פוליטיים מתלהטים במהירות. נבחרת ארגנטינה ברוגבי הפכה לשנואת הקהל בפריז. מאיפה הכל התחיל? כנראה מאנסו פרננדס האידיוט שחגג זכייה בקופה אמריקה בשיר גזעני על שחקנים צרפתים. לך תסביר עכשיו לקהל הצרפתי שבארגנטינה הרוגבי קצת מתנשא על הכדורגל והם לא קשורים לזה.
בפרשה אחרת - עגומה בהרבה - שני שחקני נבחרת צרפת ברוגבי (ברוגבי-15, לא רוגבי השביעיות האולימפי) עצורים במנדוסה שארגנטינה באשמת אונס במהלך מסע נבחרת צרפת לארגנטינה בתחילת החודש. הם טוענים שהם "רק" קיימו מין קבוצתי בהסכמה ושוחררו למעצר בית.
אז הרקע לדברים לא היה ידידותי ממילא. ואז בשעות לפני המשחק שיחקו הארגנטינים ג'וקר משפטי מבריק. שחקן השנה בעולם רודריגו איסגרו לא אמור היה לשחק ברבע הגמר, משום שהוא מורחק לחמישה משחקים, בגלל כרטיס אדום שספג מול - צרפת לפני כמה שבועות במדריד. חמשת המשחקים בחוץ היו אמורים להיות כל הטורניר האולימפי מלבד משחק הדירוג האחרון - גמר, מקום שלישי, או משחק אחר.
הארגנטינים טענו טענה שערורייתית - ששני המשחקים בין צרפת לארגנטינה ברוגבי-15, משחק אותו איסגרו לא משחק כבר, נחשבים לעונש ההרחקה. אבל בגלל שלוש הופעות שערך עבור הנבחרת, הטענה התקבלה. והקהל בסטאד דה פראנס בכלל לא התלהב מהחדשות הטובות כי במחיר הכרטיס יהיה כלול גם איסגרו.
במתח הפוליטי הזה מישהו היה צריך להתעלות מעל הרגע. זו הייתה צרפת. היא ברחה ליתרון 0:21 במחצית. ארון גרנדיאר ואנדי טימו, שחקנים שחורים, הניחו את הטרייז.
ארגנטינה חזרה ל-21:14 והייתה ביתרון שחקן בגלל הרחקה. בשלב הזה הועלה אנטואן דופונט מהספסל. הוא הוביל הגנה צרפתית הרואית ואז נעץ את החרב בלב הארגנטיני - עם טריי מסיים 26:14. ארגנטינה, המדורגת ראשונה בעולם, בחוץ. פיג׳י העצומה, דרום אפריקה ואוסטרליה מצטרפות לצרפת בחצי הגמר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו