בבוקר 7 באוקטובר, כוח ימי זינק לעבר כמה סירות שעליהן עשרות מחבלים מגדודי עז א־דין אל־קסאם. במהלך הקרב הימי, חלק מכוח הטרוריסטים חמק ופלש לחוף של קיבוץ זיקים, שבו שהו כ־50 רוחצים.
הטבח המחריד במקום וניסיונות החדירה לקיבוץ ולבסיס גבו את חייהם של 35 אזרחים וחיילים. כיתת כוננות מקומית ולוחמים מיחידה מובחרת שהגיעו בהמשך עצרו את האויב, ומנעו מרחץ דמים גדול אפילו יותר.
את החוף המדמם היתה אמורה לפקוד משפחת הדרי־חטשואל, כמו בכל חג, אך זרם הביוב מעזה שינה להם את התוכניות, ובכך ניצלו חייהם. האם מירב הדרי והגרוש שי חיים ונושמים את הים. הם הכירו במכללה הימית במכמורת, וכגולשים וסקיפרים חובבים החליטו להקים את ביתם בסמוך לחוף, בקיבוץ זיקים. את אהבתם לים הם העבירו גם לשלושת ילדיהם - יהלי (17), תמר (14) ושקד (12).
עם פרוץ המלחמה פונתה המשפחה לקיבוץ גבעת חיים, אך זה לא עצר את ילדת הסנדוויץ', תמר, מלהמשיך באהבה שעליה גדלה מיום שנולדה - גלישת גלים. בכל הזדמנות, כך התרגלה, היא הגיעה לים, והיתה חלק ממועדון הגלישה "סרף־שאק" בחוף ניצנים. לאחר הפינוי היא עשתה קורס גלישה במרכז "בית על הים" בקיבוץ מעגן מיכאל.
התקופה קשה, אבל תמר לא ויתרה על החלום להצליח גם בגלישת רוח. כדי שתמצא עוד מקור לשאוב ממנו עידוד, הפגשנו אותה עם אלופת העולם שרון קנטור לשיחה מחממת לב בקיבוץ שדות ים, שבועות ספורים לפני שקנטור תייצג את ישראל במשחקים האולימפיים (תמר כבר הספיקה לחזור לביתה שבזיקים בסוף חודש מאי.
הפגישה עם שרון התקיימה טרם החזרה). "אין כמו הים, זו תחושה של בית. אני גרה שתי דקות ממנו, מרחק של שביל קצר", פותחת תמר את השיחה. "גדלנו בים, ואני מעדיפה אותו על פני בית הספר". שרון מחייכת: "החלום שלי הוא לגור שתי דקות מהים".
"התשובה היא הפודיום"
עיניה של תמר זורחות כשהיא מדברת על הים, אבל פניה מרצינות לפתע. "עכשיו זה שינוי גדול בשבילי. צריך לנסוע כדי להגיע לים שאני לא מכירה, אבל אני עדיין רוצה ללמוד לגלוש רוח". שרון מבטיחה לעזור: "את תמיד יכולה לבוא למועדון בשדות ים. כל מי שמתחיל לגלוש, המועדון נותן לו ציוד בחינם. מלמדים אותך מה זה ים, איך הרוח עובדת, מה העננים והשמש עושים. ככה אני מבינה מתי יש את התנאים הכי טובים, גם כשאני גולשת להנאתי. אני מכורה לים".
תמר מתרצה, אבל צוללת לזיכרונות: "אצלנו כל חופשה קשורה לים, וזה מרגיע. עברנו עכשיו תקופה קשה ומאתגרת, ומה שעוזר לי להתגבר זה החברות שלי - והים. ועדיין, אני מתגעגעת הביתה ורוצה שהכל יחזור להיות כמו שהיה".
שרון שואלת בעדינות: "יש לך חששות לחזור הביתה?", ותמר עונה בפתיחות: "התחושה היא שיש פחות ביטחון בקיבוץ. זה לא כמו שהיה בעבר. זה פחות נוח. כשנחזור, ייקח לי זמן להתרגל. אנחנו גם לא יודעים עוד כמה זמן זה ייקח, אנחנו פשוט לא יודעים מה יהיה".
בשבת השחורה קנטור לא היתה בארץ. "הייתי במרסיי, ואמא שלי באה לבקר אותי שם יומיים לפני 7 באוקטובר. זה היה מחנה אימונים, והיינו בו ממש לבד. קמנו בבוקר של אותה השבת וראינו המון דיווחים והודעות. ברגע שהבנו מה קרה הפסקנו לדבר בעברית. כששאלו אותנו מאיפה אנחנו ענינו 'אוסטרליה', כי אמא הגיעה משם. עשינו הכל כדי שלא יקשרו אותנו לישראל.
"זה היה מפחיד, ורק רציתי להגיע הביתה, אבל לא היו טיסות. לקח יומיים עד שהצלחנו לחזור, וגם כשניסינו להתנתק ולטייל שם - היינו כל הזמן בטלפון, וכל השיחות היו על מה שקורה בבית. רק כשהגענו לישראל הבנו את גודל האסון".
תמר תוהה: "פחדת שיידעו שאת יהודייה?". שרון לא מהססת: "ממש פחדתי. זה מבאס שבתחרויות בחו"ל אנחנו לא יכולות להסתובב עם סממנים ישראליים. אי אפשר ללבוש את חולצת הנבחרת, כי יש עליה דגל ישראל. כל הנבחרות האחרות הולכות בחולצות שלהן, ולנו אסור להגיד מאיפה אנחנו. התשובה שלנו היא 'מקפריסין'. אנחנו מייצגות את המדינה ולא יכולות להתגאות בישראל".
תמר מזדהה איתה, ושרון ממשיכה: "משתיקים אותך, את לא חלק מישראל. אבל אז את יוצאת לים ואומרת לעצמך 'התשובה שלנו היא על הפודיום', ואת גם זוכה במדליה וכל העולם מבין מי את. היה לנו קשה להתאמן אחרי שזה קרה, אבל המאמן שלנו, שחר צוברי, אמר: 'בסוף העולם ממשיך, ואם נבוא, נעקוף את כולם וניתן בראש - זאת התשובה שלנו'. וזה מה שעשינו".
בשלב זה שרון מיישירה מבט לתמר, ואומרת: "אמרנו שלא המלחמה ולא חמאס יעצרו אותנו מלעשות את מה שאנחנו אוהבות, וגם את צריכה לחשוב ככה. כשתחזרי הביתה תהיי גאה בעצמך". תמר מסכימה: "כן, חשוב לי להיות גאה בכך שזה הבית שלי. הם אלה שצריכים לפחד".
"קשה להוציא מתמר חיוך"
השתיים מרגישות קצת יותר אופטימיות אחרי ששיתפו את הקשיים שעברו מאז 7 באוקטובר. שרון מאחלת לגולשת הצעירה: "אני מקווה שתחזרי הביתה מהר ושתעשי את מה שאת אוהבת", ותמר משיבה: "אני מאחלת לך הצלחה באולימפיאדה. אל תשכחי שכולם גאים בך, כל ישראל".
לאורך השיחה, אמה של תמר, מירב, ניצבת בסמוך ומספרת כי גם היא חולמת על השיבה לזיקים. "תמר אוהבת גלישת גלים, אבל החלום שלה זה גלישת רוח", מספרת האם הגאה. "כשהתפנינו היא רצתה לגלוש, אבל זה לא יצא כי היינו בעומס מטורף.
בשגרה יש בניצנים מועדון גלישה של בחור בשם אידו פדלון מזיקים, שגם הוא מפונה. הוא פתח סניף של 'זיו נעורים' (על שם זיו לוי, לוחם צה"ל שנפל; א"א), והיא מגיעה לשם בחופשים. לאחרונה זה קורה פחות, בגלל כל הפרוצדורה".
מה זה ים בשביל תמר?
"הוא משכיח ממנה דברים - מספיק לה לראות את הים והיא מאושרת. היא נסעה עם אביה לסיני וחזרה מאושרת. הים הוא המהות של הבית".
אילו אתגרים יש לה?
"בעיקר המרחק מאבא, שהוא איש של כיף. הילדים רואים אותו פעם בשבועיים, וזה קשה. יש גם את אתגר המרחק מהחברות, שחלקן כבר חזרו הביתה. היא היתה איתן מאז בית התינוקות, והן ממש חברות נפש.
"וכמובן, יש את האתגר הגדול - מתי חוזרים הביתה. אני כבר בחרדות. בגבעת חיים מארחים אותנו בדירת שני חדרים, ותמר ישנה איתי במיטה כבר חודשים. היא בגיל ההתבגרות, וזה נושא רגיש לנערה שאין לה פרטיות. לכן בעת הזו קשה להוציא ממנה חיוך אמיתי. רק הים מרגיע אותה, הוא הפסיכולוג הכי טוב עבורה".
החזרה הביתה נראית באופק?
"אם לא הילדים, הייתי חוזרת לזיקים, כי תמיד יש איך לעזור בחמ"ל. אני לא פחדנית - גדלתי בצפון מוכה הקטיושות, ואני רגילה. כשיש ילדים זה משנה את התמונה. חושבים רק עליהם, על העתיד שלהם. עכשיו אני רק רוצה שתמר תמצא ספורט שהיא תתחבר אליו, ועדיף שזה יהיה בים. היא לא חייבת להגיע לאולימפיאדה".
איך את ותמר יוצאות מהמפגש עם שרון?
"הוא ייתן לתמר מוטיבציה, בוודאות. הגדרתי לעצמי שאני צריכה להתארגן על ציוד גלישת רוח, ואני רוצה שיהיה לתמר ציוד משלה. לשכור ציוד זה משהו מגביל, כי זה מאוד יקר - אבל תמר שווה את זה".