עד למשחקים בסיאול 1988, ישראל נחשבה מעצמה בספורט הפראלימפי. את התוצאות לכך היה אפשר לראות בטבלת המדליות, כשהספורטאים בכחול־לבן דורגו בין 20 המדינות הראשונות באותם המשחקים.
ככל שחלפו השנים נעשתה הדרך לפודיום קשה יותר ויותר, ואת ההוכחה לכך קיבלנו במשחקים באטלנטה 1996, בבייג'ינג 2008 ובריו 2016, שבהם ישראל לא השיגה אפילו מדליית זהב אחת, וסיימה עם מספר חד־ספרתי של מדליות.
במשחקים בטוקיו נראה שהמגמה התהפכה. בזכות שש מדליות זהב (ועוד שתיים מכסף ואחת מארד), ישראל זינקה למקום ה־22 בטבלת המדליות מתוך 86 מדינות שהשיגו לפחות מדליה אחת.
אז מה קרה? האם זה מקרה, או שנוכל לחזות במגמת השיפור גם בקיץ הקרוב בפריז? איך התפתחה הטכנולוגיה, ומה השתנה בשיטות האימון? "ישראל היום" בפרויקט מיוחד על הספורט הפראלימפי בישראל.
"ישראל במקום טוב באמצע"
אחד מאנשי המקצוע המובילים בישראל לספורט פראלימפי הוא רון בולוטין, המנהל המקצועי של הוועד הפראלימפי. בולוטין עצמו השתתף כשחיין וכמאמן בשישה משחקים פראלימפיים וזכה ב־11 מדליות - מתוכן שלוש מזהב - וגם רשם כמה שיאי עולם.
"יש הבדל של יום ולילה בין הזמן שבו אני הייתי ספורטאי לבין מה שקורה היום", הוא אומר. "בעקבות הסכם בין הוועד הפראלימפי (IPC) לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), המשחקים מתקיימים באותה העיר ותחת אותה הוועדה המארגנת. זה בעצם אירוע אחד בשני חלקים, שהביא לחשיפה תקשורתית גדולה יותר, ליותר שעות שידור וליותר חסויות.
"נעשתה קפיצה משמעותית בספורט הפראלימפי, והכל הרבה יותר מקצועי. יש גם את הפרמטרים הפחות טובים - כמו נושא הסמים. השינוי הגדול זה תוספת הנכויות. המשחקים הראשונים היו רק לספורטאים בכיסאות גלגלים, ואז הוסיפו את קטועי הגפיים ואת לקויי הראייה.
"כמו כן, הוסיפו עוד ענפים ויש הרבה יותר מודעות. בתקופתי, מי חשב בכלל על למכור כרטיסים? והנה - עכשיו בפריז מצפים למכור 3 מיליון כרטיסים. בפעם הראשונה שמכרו, בברצלונה 1992, היינו בהלם לראות אנשים עומדים בתור. היום - חצי שנה לפני המשחקים כבר קשה למצוא כרטיסים".
בוא נדבר על ישראל. נראה שהיום הרבה יותר קשה לנו לזכות במדליות.
"בהחלט. בעבר היו פחות מדינות והשקיעו פחות משאבים, ואילו היום יש מדינות שהתקציב שהן מעבירות לספורט האולימפי והפראלימפי הוא זהה. "בעבר ישראל היתה אחת מהחלוצות במשחקים הפראלימפיים, כי היו הרבה נכי צה"ל ונפגעי פוליו בשנות ה־60, וזה הקנה לנו יתרון מסוים. היום, ביחס לגודל המדינה ולמספר התושבים והנכים - אנחנו במקום טוב באמצע".
אילו התאמות עשינו במהלך השנים?
"לקח לנו הרבה זמן לעשות התאמות. הבנו את ההתפתחויות בעולם ובישראל, ושצריך להתחיל לעבוד כבר עם ילדים ונוער. לנכה צה"ל שנפצע בגיל 20 קשה להגיע לרמה עולמית, בטח בענפים כמו שחייה.
"יצאנו מהקיבעון. כשאנחנו מוצאים ילד כישרוני בכרמיאל, אנחנו מנסים לשדך אותו לאגודה רגילה ולתת לו מסגרת אימונים קרוב לבית, כי אחרת אנחנו מפספסים. התחלנו את כל זה באיחור, מה שהוביל לירידה בהישגים. היום אנחנו כבר במקום אחר".
איפה רואים את השינוי?
"פעם נכי צה"ל היו שני שלישים מהמשלחת, ובפריז יהיו לנו אולי חמישה מתוך 30 ספורטאים. זה גם שילוב של ספורטאים מהאגודות, כמו לוחמי הטאקוונדו אסף יסעור ועדנאן מילאד, מרמלה, או החבר'ה מהקיאקים בעמק הירדן - אבל זה תהליך ארוך".
בריו לא זכינו במדליות זהב, ובטוקיו ראינו התפוצצות עם שש מדליות. מה קרה שם?
"זה היה שלב מעבר בין דור הוותיקים לצעירים. בריו שילמנו מחיר על זה שלקח לנו זמן לעשות את השינויים. לוקח בערך שמונה שנים לבנות ספורטאי, והיו כמה פספוסים בדרך. אני מאמין שנראה את ההמשכיות בפריז, וגם בלוס אנג'לס 2028. אנחנו רואים את הבסיס אצל הצעירים, שחלקם עדיין לא מוכנים להצלחה בפריז. אנחנו רחוקים מאוד ממימוש הפוטנציאל".
"עתיד גם בקבוצתי"
במלחמת חרבות ברזל יש לצערנו פצועים רבים, ובוועד הפראלימפי עושים מאמצים רבים כדי לסייע לפצועים באמצעות פתיחת אפשרויות לפעילויות ספורטיביות, ומי יודע - אולי בעתיד גם להביא אותם לרמות המקצועיות. "אנחנו עובדים מאוד קשה בנושא הזה. אנחנו מגיעים לכל מרכזי השיקום כדי לתת להם לנסות, ואז ממפים את כל אלה שיש להם פוטנציאל, כישרון ומוטיבציה לספורט הישגי, ומתאימים להם את הענף בהתאם לנכות ולכישורים שלהם. חלקם עדיין לא במקום הזה, אלא רק בהתמודדות עם הפציעה".
יש כאלה שכבר זיהיתם אצלם פוטנציאל?
"יש ראשונים שהגיעו לבתי הלוחם והתחילו להשתלב בפעילות ספורטיבית. עוד מוקדם להגיד כמה מתוכם יגיעו לרמה עולמית. הכי חשוב שיתעסקו בספורט, ושזה ישפיע על איכות החיים שלהם ויעזור להם בשיקום".
מה מצבנו בענפים הקבוצתיים?
"חוץ מזה שיותר קל למצוא ספורטאי אחד שמגיע לרמה עולמית מאשר נבחרת - הוועד הפראלימפי הבינלאומי הוריד את מספר הנבחרות שמשתתפות במשחקים, ורק שמונה נבחרות נכנסות בכל ענף. ובכדורסל, למשל, שבו רק מאירופה אולי ייכנסו שלוש נבחרות, זו משימה כמעט בלתי אפשרית.
"השינוי נעשה כדי לתת יותר כרטיסים לנשים ולענפים החדשים, כמו טאקוונדו ובדמינטון, אבל למרות הכל - הצלחנו להכניס נבחרת כדורשער נשים, וגם הגברים שלנו בדרך".
איפה אתה רואה את הספורט הפראלימפי בישראל בשנים הקרובות?
"אנחנו בכיוון טוב. הספורט הפראלימפי יהיה יותר הישגי ומקצועי - אבל זה תלוי במשאבים. ההתחלה דורשת משאבים רבים, וזה תלוי גם ברשויות המקומיות ובאגודות.
"יש הרבה יותר מודעות חברתית, קבלת השונה ושילוב בקהילה. זה העתיד שלנו: נראה שילוב פעילויות במסגרות הרגילות ויותר ספורטאים בגילים הצעירים, כי צריך להתחיל מוקדם ולייצר בסיס רחב".
