שכר נמוך, סכנות במסלול ואופטימיות בלתי נגמרת: האישה המהירה בישראל מדברת על הכל
אילנה דורפמן מתמודדת עם קשיים כלכליים בבית, מתאמנת במתקנים לא ראויים ומשוועת לספונסר שיעזור לה להגשים את הפוטנציאל • למרות הכל, החיוך לא יורד לה מהפנים • ראיון מיוחד
,עודכן
0השמעה
 |  |
במשך שנים מסומנת אילנה דורפמן כדבר הבא באתלטיקה הישראלית. ביולי האחרון היא הראתה למה היא מסוגלת, כשנכנסה לדפי ההיסטוריה של הענף והוכתרה לאישה הכי מהירה בארץ לאחר שהשיגה את התואר הלאומי ב-100 מטר ולמחרת השלימה את הדאבל במרחק הכפול.
אבל כל מי שיגיע לבקר אותה באצטדיון העירוני בחולון, ירים גבה איך בכלל היא מצליחה להגיע לאותם הישגים. מספיק רק להעיף מבט בתנאים שבהם היא נאלצת להתאמן, במקום שאין בו בכלל מסלול ריצה תקני, מה שמאלץ אותה לרוץ על הבטון והחול מסביב מלא בורות ואבנים שבורות. האימונים הללו מסכנים אותה בפציעות מיותרות.
לוחם ה-MMA שמעון סמוטריצקי העביר סדנת הגנה עצמית לחיילי המילואים של סיירת גולני
אם כל זה לא מספיק, ימי המלחמה והמצב הכלכלי בבית לא מזהיר. הסכומים הנמוכים שהיא מקבלת מהאיגוד ומהאגודה נמוכים ולכן היא מנסה לחפש בימים אלה עבודה, כדי לעזור כספית למשפחה ובין לבין להתאמן כדי לנסות למרות כל הקשיים להגיע לאולימפיאדה בפריז. למרות הכל, לא תראו את החיוך יורד מהפרצוף שלה.
אילנה נולדה בחיפה לאלכסנדר ולסבטלנה דורפמן. כשהיתה בגיל צעיר, בשל ענייני פרנסה, העתיקה המשפחה את מקום מגוריה לחולון. שם גילתה הילדה הצעירה את האתלטיקה דרך בית הספר היסודי. בתחרויות היא בלטה מעל כולם בגלל המהירות יוצאת הדופן שלה. בכיתה ו' זומנה למגמת אתלטיקה ועברה את המבחנים בצורה מרשימה, אך היתה לה התלבטות גדולה האם להמשיך באומנות ומוזיקה או לעבור לספורט. למזלנו, אילנה הלכה אחרי נטיית ליבה והמשיכה במגמת הספורט.
ההתחלה לא היתה פשוטה. רק בכיתה ט' עשתה את קפיצת המדרגה שהיא ציפתה לה, כשהחלה לנצח בתחרויות. ההישג המשמעותי הראשון הגיע ב-2019 עם זכיה במדליית ארד ב-200 מטר באליפות ישראל. השנה דורפמן בת ה-22 המשיכה לשפר את שיאיה האישיים והוכתרה לאלופת ישראל, כשניצחה את הריצות ל-100 ו-200 מטר ושברה את השיא הלאומי ביחד עם חברותיה לנבחרת בריצת השליחות ל- 100X4 מטר.
"האתלטיקה היא כל החיים שלי ואני רוצה למנף את זה כמה שאני יכולה", מספרת דורפמן בראיון מיוחד ל'ישראל היום'. "תחום הציור תמיד איתי, אבל הספורט, התחרותיות מביא לי תחושות בגוף שהתמכרתי אליו ואני כבר עשור עושה את זה ורוצה להגיע בו כמה שיותר רחוק".
איך את עוברת את הימים האלה של המלחמה?
"הימים האלה תפסו אותי באופן קשה. הרבה בני גילי מהתיכון ואתלטים שאני מכירה הלכו לעולמם וזה בלתי נתפס. מצאתי את עצמי בתקופה האחרונה אומרת הרבה שדווקא הספורט והאימונים עוזרים לי לשמור על שפיות מבלי לטבוע בחדשות ובסרטוני זוועות. אני מנסה להיעזר בחיוביות ולהמשיך הלאה עם כל השינויים שהמלחמה כפתה עלינו. אני מקווה לשלום בהקדם ולחזרת כל החטופים".
מה מצב ריצת הספרינט בישראל?
"אני כספרינטרית מאוד השתפרתי, ושיפרתי את התוצאות שלי בצורה משמעותית, אבל המון ספרינטריות שהיו בנבחרת פרשו. אני מקווה שהדור הצעיר יפרוץ וביחד איתי ושיאנית ישראל דיאנה וייסמן שתחזור לאחר הלידה, נקדם אחת את השנייה ותהיה גם נבחרת שליחות חזקה".
באליפות ישראל עזר לך שוייסמן לא השתתפה.
"באתי לאליפות וידעתי שאהיה המובילה. אני שמחה שהצלחתי להשיג את תואר אלופת ישראל. באתי עם הרבה ביטחון עצמי, אבל ידעתי שאצטרך להילחם כי שום דבר לא בטוח עד שחוצים את קו הסיום. הספורט הזה הוא בלתי צפוי".
מה את אומרת על להפסיק ככה את הקריירה בשיא כדי ללדת ואז לחזור כמו שדיאנה מקווה לעשות?
"אני רואה הרבה ספורטאיות בעולם שהצליחו לעשות את זה וגם בעולם, אבל אני באופן אישי הייתי מעדיפה להימנע, כי בהריון הגוף משתנה בקיצוניות. אני מקווה שאצל דיאנה הכל בסדר ושהיא תחזור מהר למסלול".
יש לך מודל לחיקוי?
"אני מאוד מעריכה את האמריקאית שקארי ריצ'רדסון שזכתה השנה באליפות העולם. לפני כמה שנים פסלו אותה על סמים בגלל שימוש במריחואנה והיא מראה לכולם בחזרה למה היא מסוגלת. מרגש לשמוע אותה מדברת, ללא אגו. על הפודיום הראתה שכולם חברות שלה, ככה הספורט צריך להיות. זה הקסים אותי".
איך את מתמודדת עם לחץ ומתח בתחרויות?
"אני ממירה אותם להתרגשות. יש לי כיף בגוף ואני נהנית מהתחושות הללו. אם יש קצת חששות אני מנסה לנשום עמוק, אבל זה מניע אותי. האדרנלין מוביל אותי לתת 110 אחוז, כי הרבה יגידו שבאימונים אני בן אדם אחד ובתחרויות בן אדם אחר, שם אני מתעלה על עצמי".
איך את מתכוננת לתחרויות גדולות?
"יש לי שיגרה שאימצתי לעצמי. אני נכנסת לאצטדיון ברגל ימין. בתחרויות חשוב לא ליפול על זמנים, כי אסור לאחר לחדר ההצבות. אני מנסה להיות הכי מסודרת שאפשר".
העיסוק באתלטיקה מסייע לך בחיים?
"זה מאוד עיצב לי את האופי. הרבה אנשים שפגשתי מתפעלים שאני ספורטאית שמצליחה לדבוק במטרה. בהתחלה לא הבנתי על מה הם מדברים, כי כולם ככה, אבל הבנתי שהישגיות לא באה לכל אחד באופן טבעי. הספורט מלמד אותך איך להשיג את המטרות ואיך להתמודד ברגעי משבר".
איך באמת את מתמודדת עם רגעי משבר?
"היה לי כזה אחרי הקורונה. במשך שנתיים לא הצלחתי להשתפר, אז החלטתי להיות נחושה ולתת 200 אחוז באימונים. בכל אימון דמיינתי לעצמי איך אני מתחרה באליפות אירופה ועוקפת את שאר הבנות ואז בהדרגה השתפרתי".
דורפמן מתכוננת בימים אלה לעונה החדשה שתהיה מאוד מאתגרת עבורה. הספורטאית המוכשרת הציבה לעצמה כמה יעדים גבוהים. עם זאת, הלב אומנם באתלטיקה, אך הראש בבית, והיא מנסה לעזור בכלכלת המשפחה, ומחפשת עבודה שתצליח לשלב במקביל לאימונים. עדיין ללא הצלחה.
מהם האתגרים הגדולים ביותר שנתקלת בהם ביום יום?
"אני מאוד נהנית להשקיע ברוטינת האימונים וכל היום שלי סובב סביב זה, אבל זה גם משהו מאוד מגביל, כי קשה לי ככה להתחייב לעבודה. זה דורש הרבה הקרבה. כל כולי באתלטיקה".
"אני מודה לכל הגורמים שכן תומכים בי כמו איגוד האתלטיקה ואגודת הפועל חולון, אבל זה לא מספיק כדי להגיע לרמות הגבוהות שאני רוצה להיות בהן. אני מקווה הספונסר שיעזור לי. אני מוכנה לתת המון ולשתף פעולה בכל מה שצריך".
את מצליחה להסתדר מבחינה כלכלית?
"אני מאוד רוצה לעבוד, כי הסכומים שאני מקבלת לא מספיקים. הייתי שמחה לקבל עזרה. תחום האתלטיקה לא מספיק מוכר בארץ. פגשתי הרבה אנשים שלא יודעים שזה ממש קיים בארץ. אחת המטרות שהצבתי לעצמי היא לקדם את הרשתות החברתיות שלי ואולי ככה אעזור לקדם את החשיפה ולעלות את האתלטיקה לכותרות".
"חסרה לי תמיכה כספית. אני לא רוצה להתמסכן, אלא שאנשים יראו את הפוטנציאל שלי ויבינו שאני יכולה להגיע רחוק. גם המשפחה שלי לא נמצאת במצב כלכלי טוב, ואני רוצה לעזור להחזיק את הבית. כרגע אני לא מצליחה לעשות את זה".
אם היית פוגשת את שר הספורט מיקי זוהר מה היית אומרת לו?
"הייתי מסיבה את תשומת ליבו לכך שבאגודה שלי, שהיא בין האגודות המצליחות בארץ, מתאמנים באצטדיון בלי מסלול. הייתי אומרת לו שאני רואה את עצמי מגיעה רחוק ולכן אני מבקשת שיתמוך בענף ככל יכולתו".
אפשר בכלל להתאמן בתנאים הללו?
"אנחנו עושים את זה המון שנים ומצליחים להגיע להישגים. לפני תחרויות אנחנו נוסעים לראשון לציון כדי להתאמן. יש לנו בורות במסלול וזה עלול להוביל לפציעות, אני מאמינה שזה ייפתר בקרוב ויהיה לנו מתקן מצוין".
לאן את חושבת שיכולת להגיע אם היה לך תקציב ראוי?
"לאולימפיאדה. אם הייתי יכולה להתאמן בראש שקט הייתי מתמקדת רק בספורט, יוצאת למחנות אימונים ומקבלת את כל הטיפולים שאני צריכה. הייתי דואגת לעזרה הכי טובה ולמעטפת שכרגע אין לי. כבר חשבתי בעבר שאם לא יהיה תקציב, אני אעזוב את הכל באמצע, אבל כרגע אני רוצה להמשיך".
איך הקריירה הספורטיבית מסתדרת עם החיים האישיים?
"אני מצליחה לשלב את הספורט עם החיים האישיים. אני מאמינה שברמות הגבוהות כשאגיע לחו"ל, זה יהיה יותר קשה. גם היום אסור לנו ללכת לים ולבריכה כי זה סיכון להיפצע ולהתייבש, אסור כמובן לשתות אלכוהול, ולאכול רק בריא. זה לא הקרבה, אלו החיים שלי".
יש לך מסר לצעירים שרוצים להגיע לאתלטיקה?
"לא פשוט להתחיל מהתחלה וזה לא קל כמו שזה נראה. צריך לדעת שמדובר בתהליך ואולי יום אחד לא יצליח לך, אבל למחרת יהיה יותר טוב. הכי חשוב להתמיד ולהיות קשובים לגוף".
אז מה נראה ממך בשנה הקרובה?
"אני מכוונת ל-11.20 שניות. אני רוצה להגיע לאליפות אירופה, לשבור את השיא הישראלי ב-200 מטר וב-100 מטר. אני רוצה לשבור את השיא של אסתר שחמורוב שהיא השראה. אני מאחלת לה החלמה מהירה ושיהיה לה רק טוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו