החותר הפראלימפי שמוליק דניאל קבע השבוע את הישג השיא של ישראלי בענף, לאחר שסיים במקום החמישי באליפות העולם, שנערכה בבלגרד שבסרביה. אבל לא פחות חשוב מכך, הוא השיג את הכרטיס למשחקים הפראלימפיים בפריז בשנה הבאה.
עבור דניאל בן ה־38 תהיה זו ההופעה השנייה במשחקים הפראלימפיים, לאחר שלקח חלק גם בטוקיו 2021, שם הצליח לעלות לגמר ולסיים במקום השישי והמכובד בחתירה בסירת יחיד.
דניאל שירת ביחידת אגוז. בשנת 2005, כשהיה בן 20, נפצע קשה בגבו במהלך פעולה מבצעית בהר דב. באחת הדרכים, כאשר נסעו במשאית ספארי - משאית ממוגנת המיועדת להובלת לוחמים - הרכב הכבד התהפך באחד העיקולים, וכל 13 החיילים שהיו בו נפצעו.
הוא פונה לבית החולים רמב"ם והוגדר במצב קשה, לאחר שעמוד השדרה נפגע והיה משותק מהבטן ומטה, והוא רותק לכיסא גלגלים. את קריירת הספורט החל כבר באותה שנה כטניסאי, וב־2015 קיבל את אות המופת השיקומי על תהליך שיקום ייחודי. בשנה העוקבת החל לעסוק בענף החתירה בסירת יחיד.
"הספורט היה חלק מרכזי בתהליך השיקום שלי", סיפר דניאל בראיון ל"ישראל היום". "אני מגדיר את עצמי כספורטאי בנשמה, עוד הרבה לפני שנפצעתי, עוד בערך מאז שאני זוכר את עצמי. תמיד הייתי מהילדים האלה שרצים מאוד מהר וטובים בהרבה ענפי ספורט.
"הייתי בנבחרות בתי הספר, אבל אף פעם לא הייתי חלק מספורט מקצועני כנער, זה תמיד היה שם. גם אחרי הצהריים, כשהיינו מסיימים את הלימודים ובטח בשירות הצבאי, זה היה שירות צבאי שמצריך יכולות גופניות די קיצוניות בחלק מהמסלול ומההכשרה וגם אחרי שהפכתי להיות לוחם.
"עוד בשיקום בתל השומר הגעתי לביקור בבית הלוחם בתל אביב. שם, במסגרת הביקור, נחשפתי לענפי הספורט הפראלימפיים ומייד התאהבתי בטניס. התחלתי מאפס מרמה של ספורט חוגי ושיקומי והגעתי עד לרמה של להשתתף בתחרויות בחו"ל והצטרפות לנבחרת. טניס זה משהו שאני אוהב לעשות עד היום, לא אהבה שנגמרה".
הרגשת שזה ניצחון שלך, שאתה יכול להמשיך לעשות את מה שאתה אוהב?
"בוודאי, הרגשתי התקדמות משנה לשנה, גם הדירוג העולמי הלך והשתפר. אבל הגיע איזשהו שלב, זה היה באליפות העולם בטוקיו ב־2016, כשהחלטתי שהטניס התחרותי פחות מתאים לי. המעבר לחתירה לא היה מתוכנן, חבר שהיה חלק מהנבחרת בא והציע לי לעבור ולחתור איתם בירקון, ואני באתי בקטע של תחביב חדש ולא חשבתי, לפחות ברגע הראשון, שזה יתפתח לספורט תחרותי ובטח לא לרמות הגבוהות בעולם. השאר זה היסטוריה".
איך היתה התחרות הראשונה לאחר המעבר?
"התחרות הראשונה במאי 2017 באיטליה היתה תחרות לא משהו בכלל, הייתי מדורג בין האחרונים. אבל שם הבנתי שיש לי את היכולת והאפשרות להגיע לרמות הכי גבוהות בחתירה. שם הרגשתי שאני יכול להתקדם. מובן שלא ידעתי עדיין שאגיע לאולימפיאדה. ב־2019 באליפות העולם כבר עשיתי את קפיצת המדרגה, כשהעפלתי לטוקיו ופעם ראשונה לגמר".
הספורט עוזר לך להתנהל ביום־יום?
"אני בטוח שכן. ברור שלפעילות הספורטיבית יש השפעה על יכולות התפקוד הפיזיות והמנטליות בחיים".
כשהגעת למשחקים בטוקיו, כל מה שחשבת וחלמת התגשם?
"אולימפיאדה זו לא כמו כל תחרות רגילה. בכלל בטוקיו במתכונת ללא קהל, מוגבלים במשך הזמן שניתן לשהות בכפר האולימפי, כשההגעה אליו היתה נטו לתחרות. שם מבינים את גודל האירוע. כל הדרך לשם והאירועים בדרך, כמו המפגש בבית הנשיא, אלו דברים שאין בכל תחרות רגילה".
זה שלמשחקים בפריז יש קמפיין קצר של שלוש שנים, עזר לך?
"כשיצאתי לקמפיין בפריז, לא ראיתי תאריך תפוגה. הקמפיין הזה היה יותר קשה מלהגיע לטוקיו, כי הרמה המקצועית בקטגוריה שלי עלתה מאוד. יש ריבוי של ספורטאים טובים ואיכותיים, והקרב והתחרות על המקום במשחקים הפכו ליותר קשים וגם הרמה שלי עלתה".
הגעת להישג השיא באליפות העולם כשסיימת במקום החמישי. איך אתה מסכם את התחרות?
"היו קודם חודש וחצי מאוד אינטנסיביים, שכללו מחנה אימונים באיטליה ולאחר מכן הטיסה לאליפות העולם. כיאה לכך שהיא גם תחרות קריטריון, היא היתה מאוד קשה. היה גם קושי מנטלי כי היא נמשכה שבוע, כשהכל היה פתוח ובכל יום היה צריך להתרכז ולדעת מה צריך לעשות כדי להגיע לשלב הבא".
לפי קצב ההתקדמות, מדליה בפריז 2024 היא משהו ריאלי?
"מרגש לשמוע שמדברים על זה. זה משהו שהוא בר־השגה. זו מטרה מאוד קשה, אני צריך לעבוד קשה כדי לנסות להגשים אותה, אבל אין לי ספק שזה אפשרי. חזרתי לארץ לאחר שנה לא פשוטה, אבל התוכניות לימים הקרובים הן לנוח קצת, ליהנות מההישג ואז להפיק לקחים. משם נכין תוכניות לקראת פריז".
