![[object Object]](/wp-content/uploads/2021/01/27/08/מורידים.-נכנסים.-מתאהבים.-דף-כתבה-מובייל.png)
אי שם, מעט אחרי תחילת שנות האלפיים, עולם הטניס התכנס לדואליות כמעט מושלמת. צד אחד מלא הוד והדר, קלאסיקה במיטבה, אלגנטיות מתפרצת ותנועה נטולת מאמץ וזיעה. רוג'ר פדרר. מן העבר השני, פרא מיוזע, מלוכלך מחימר, מלא תשוקה, משחק כל נקודה כאילו היא האחרונה בחייו. רפאל נדאל.
היה ביריבות הזו כל מה שנדרש כדי להפוך לסיפור מושלם. הפכים מושלמים שמסדרים את העולם בטורים, מייצרים מחנות ולא מאפשרים לאף אוהד ספורט להישאר ניטרלי. אתה איתנו, או נגדנו. אין באמצע. עד שמשום מקום הופיע נער סרבי בשם נובאק ג'וקוביץ', והפר את הסדר הקוסמי.
התחיל בתור הנבל
נובאק נכנס לסיפור מושלם שכבר היו בו שני גיבורים, וסירב להסתפק בתפקיד משנה. אם הוא לא אחד הגיבורים, מבחינתו להיות הנבל. כך או אחרת, נובאק תמיד היה האחר. הוא לא היה חביב הקהל כשנכנס למגרש מול פדרר או נדאל, ולעיתים נדמה היה שרבים מדי מייחלים לכישלונו.
הוא התעמת, התריס, התעקש והיה מוכן לשלם כל מחיר שזה הביא איתו. איכשהו, כל זה רק חיזק אותו. קריאות הבוז הפכו לדלק, העוינות לאנרגיה, והתחושה שהוא אינו חלק מהנרטיב הפכה למנוע שדחף אותו לכתוב עבור עצמו סיפור גדול אפילו יותר.
גם מחוץ למגרש הוא מעולם לא התכוון להתיישר עם הציפיות. הוא היה מוכן לעמוד על דעתו גם כשידע שישלם מחיר כבד, כפי שהמחישה פרשת החיסון נגד קורונה והיעדרותו מאליפות אוסטרליה הפתוחה. אפשר להסכים איתו ואפשר שלא, אבל ג'וקוביץ' תמיד היה מוכן לשאת בהשלכות של להיות ג'וקוביץ'.
ניפץ כל תקרה של ספורטאי
עם השנים השתנה גם היחס אליו. לא שהוא הפך אהוב על הקהל והתקשורת, אבל המספרים כבר לא אפשרו שלא להעריך אותו. זכייה נוספת בגראנד סלאם, שבוע נוסף במקום הראשון, עוד שיא שנשבר. הוא הפך את השיאים לשגרה עד שכבר הפסקנו לספור ולהתרגש.
העולם התחיל להתעניין בתזונה שלו, בגמישות, בנשימות, במדיטציה ובאופן הכמעט אובססיבי שבו הוא מטפל בגוף ובנפש. במשך תקופה ארוכה הוא עשה את הדבר שכמעט אף ספורטאי לא מצליח לעשות: הוא גבר על הזמן. לקראת גיל 40 הוא נותר חבר של קבע בעשירייה הראשונה ובשלבים המתקדמים של טורנירי הגראנד סלאם. בלשון המעטה, זה לא משהו שניתן להקל בו ראש.
שחקני טניס מתבגרים בצורה די דומה. הצעד הראשון נהיה איטי יותר, ההתאוששות קשה יותר, חמש מערכות הופכות לעינוי ועונה מלאה מתחילה להיראות כמו עונש. אצל ג'וקוביץ' זה כמעט לא קרה. גם בגיל שבו רוב בני דורו כבר פרשו, הוא המשיך להגיע לטורנירים החשובים ביותר כאחד הפייבוריטים, ולא רק בעיני עצמו. אבל השנה משהו השתנה.
אי אפשר לנצח את הזמן
בהתחלה עוד היה קל לפטור את זה בעוד יום רע במשרד. אצל ג'וקוביץ', אחרי כל כך הרבה הספדים מוקדמים, למדנו להיזהר. אלא שהסימנים התחילו להצטבר. בפריז הגוף התקשה כשנגרר למשחק של חמש מערכות. בווימבלדון, לצד הופעות הירואיות, היו לא מעט רגעים שבהם נדמה היה שהמאבק בגוף שלו קשה יותר מהמאבק מול היריב שמנגד. אחרי מנוחה ארוכה הגיע טורניר סינסינטי שם הודח כבר במשחק הראשון מה שהיווה תמרור אזהרה גדול במיוחד. ואז הגיעה ניו יורק.
בסיבוב הראשון של אליפות ארצות הברית, מול מריאנו נאבונה, קיבלנו מחזה קשה לצפייה. לא רק שפת גוף ומחוות פנים מיוסרות, כפי שהתרגלנו לראות ממנו פעמים רבות, אלא הקאות, התכווצויות, כאבים, דמעות. ובעיקר תחושה כמעט בלתי נתפסת כשמדובר בג'וקוביץ'. נדמה שזה כבר גדול עליו.
הזמן הוא יריב מסוג אחר. גם אם נובאק הצליח לדחות את המפגש הזה מעל ומעבר, היה ברור שהיום הזה יגיע. ייתכן ששוב נופתע, שבקרוב הוא יחזור אחרת ויבצע את ההתאמות הנדרשות. אך ייתכן מאוד שלא. ייתכן שהפעם הוא פשוט הגיע אל הגבול היחיד שאי אפשר לפרוץ לנצח. את הזמן אפשר לנצח למשך זמן רב, אך לא ניתן לנצח אותו לנצח.
