יש נבחרות עוצמתיות ויש נבחרות מבריקות. יש נבחרות שמנצחות בזכות הטקטיקה ויש כאלה שבזכות האיכות של אינדיבידואלים. ויש את ארגנטינה, נבחרת שכבר שמונה שנים משחקת על משהו גדול יותר מהמשחק עצמו. היא משחקת על לאומיות, על אמונה ועל גאווה ורגש. ארגנטינה משחקת על היכולת להביט להפסד בעיניים ולומר לו: “לא חביבי, לא עכשיו”.
גם כשהיא בפיגור, גם כשמשווים מולה בדקה ה-90, גם כשמרגיש כשהיריבה חזקה יותר, היא מסרבת להישבר, מסרבת להיכנע. יש לה את הלב של המאמן שלה, יש בה רוח של ווינרים, יש לה דחיפה יוצאת דופן מהאזרחים של המדינה שלה, מהאוהדים שלה ביציעים, יש בה חיבור ואמונה שראינו במעט מאוד נבחרות בעבר.
ואז, כשצריך שמישהו יהפוך את הרוח והאמונה לשערים, מגיע ליונל מסי. מהלך אישי מבריק במשחק אחד, בעיטה בנגיעה בדיוק אופטימלי כשהכדור נוחת על הקרקע בסיטואציה קריטית במשחק אחר, בישול אחד ברגל שמאל כשהקבוצה בפיגור, קרוס מושלם ברגל ימין בדקה ה-90 ובסוף ארגנטינה מנצחת.
ליונל בשביל ליונל
מסי היה בנבחרת גם קודם, תריסר שנים קודם ליתר דיוק. הוא פשוט חיכה לאיש הנכון על הקווים שייתן לו את המעטפת המושלמת ויאפשר לו להגשים את עצמו בנבחרת באותה צורה שהוא עשה את זה בברצלונה. ואז, דווקא בנקודת השפל הכי גדולה של מסי בנבחרת, האיש הזה הגיע. למעשה, הוא היה שם קודם, כעוזר מאמן של חורחה סמפאולי שתחתיו הנבחרת נראתה אבודה וחסרת סיכוי.
ליונל סקאלוני הפך את החבורה סביב מסי למכונה משומנת מלאת אמונה שנאבקת על כל כדור ולא מפסיקה להאמין. את האמונה הזאת אנחנו רואים משירת ההמנון, דרך החילופים וניהול המשחק ובעיקר דרך העיניים של המאמן שלה, עיניים מלאות רגש שמייצגות בצורה מושלמת את אלופת העולם.
אז אחרי שהאבק התפזר ו-102 משחקים הסתיימו, ליישורת האחרונה הגיעו שתי הנבחרות הטובות בעולם, שתי המדורגות ראשונות בדירוג פיפ"א, הנבחרת הטובה באירופה מול הנבחרת הטובה בדרום אמריקה. קרב בין הנבחרת הכי מאורגנת וקבוצתית, לנבחרת עם הכי הרבה רגש, תשוקה ותהפוכות רגשיות שיש בספורט הכי יפה ומרגש שקיים. אי אפשר היה לבקש יותר.
מבחינת כדורגל נטו, ספרד פייבוריטית, אבל אני שוב חוזר לאמירה הבלתי נשכחת של רודי טומג'נוביץ שנאמרה לפני 30 שנה על קבוצת כדורסל, ומעולם לא ישבה טוב יותר על קבוצת ספורט כמו שהיא יושבת על ארגנטינה: "Don't ever underestimate the heart of a champion".
