עם תום סיבוב הפתיחה אפשר לדרג גם את ביצועיהם של שדרי ופרשני "כאן 11" - מי הרשים, מי הרדים ומי היה צריך לעוף בשלב הנוקאאוט. הרשימה אינה מתייחסת לקשקשנים המיותרים על הדשא ומחוץ לאצטדיון, אלא רק לצוותים המשדרים, ולשניים מהאולפן בארץ. המחווה של משחק הפתיחה התבררה כחרב פיפיות מבחינת יורם ארבל, אך כמחווה על כך שלא נמצא שדר שייכנס לנעליו, הוא לא נכלל בדירוג.
השדרים
האפליקציה של "כאן 11". כפתור הקסם של "כאן בוקס" בטלוויזיה. לוחצים ושומעים רק את הקהל כאילו אתם במגרש, בלי בלבולי מוח. האופציה המובילה על כל השאר בפור, ובאיכות 4k.
שרון דוידוביץ'. בעל ידע נרחב, חי את המשחק ומתכונן היטב לשידור. צריך רק לוותר על התחכמויות מאולצות.
דור הופמן. כנ"ל (בלי ההתחכמויות), אך לעתים קצת מונוטוני, אלא אם כן מדובר בארגנטינה.
שימי ששון. ידען, רהוט, קול נעים. אם ילמד מטעויות (והיו לא מעט), יש לאן להתקדם ב-2030.
שלומי דניאלי. נעים, בעל חוש הומור, אך חייב להשקיע בשינון שמות לא מוכרים. דוגמה מהמשחק בין אוסטרליה לפרגוואי: "הנה כדור שמקדם את אוסטרליה להתקפה הזאת, עכשיו אוסטרליה, אוסטרליההה! והכדור נהדף".
לירן שכנר. בעל ידע וקול נעים, אך אחרי הפיק של "סערה בממלכה" עם אלון חרזי, מתקשה להתעלות לגודל המעמד.
שרון ניסים. רדיופוני, רהוט, סמכותי ושבלוני. המהדורה הישנה של שימי ששון.
נדב יעקבי. עדיין צועק הרבה מעבר לנדרש אך מפגין ידע עצום. דומה שהניתוק משגיא כהן ומאלי גוטמן חוסך ממנו את הצורך להתחרות בהם בקשקשת. אם יעבור לעמדת הפרשן, כולם ירוויחו.
ליאן וילדאו. לא מחדש ודי מייבש. מתאים יותר להקראת מהדורות החדשות.
יהונתן כהן. קלישאתי ודביק. אחרי המשחקים השוליים בליגת העל, לא מספק "עונג אמיתי" ו"רגעי קסם" במונדיאל.
עמיחי שפיגלר. הפטפטת, עוצמת הרעש והזחיחות הופכות לגזירה שהציבור מתקשה לעמוד בה.
הפרשנים
אחרי שני המובילים - פרשנים אמיתיים שבאים עם ידע עצום מהבית ויורים בשליפה סיפורים מעניינים - באה מדרגה רצינית לעבר מאמני ושחקני עבר, שמתארים מה שכולם רואים.
יש העושים זאת בקלילות, וכאלה שאינם מפסיקים לקדוח על 2-4-4, שיטת היהלום, לחץ גבוה, ו"הכניס לא טוב את הרגל". כלומר, בטוחים שעברם ככדורגלנים מספיק לחלטורה, ולא למקצוע שמצריך ידע, תבונה והשקעה. ראוי לציון הנווט באולפן טל ברמן, שבניגוד למירי נבו ולאלי אילדיס, זורם בטבעיות גם כשלוקחים ממנו את הפרומטר.
עמית לוינטל. נשאר בארץ אך תורם יותר מכולם. יודע כל פרט על כל שחקן, מאמן ונבחרת, מעשיר בסיפורים פיקנטיים למכביר ושולט אפילו בהמנונים. גאון כדורגל.
אסף כהן. עוד אנציקלופדיה מהלכת. מתייחס לכדורגל כאל תרבות, עושה רושם שנהנה מכל רגע ומעביר את ההנאה לצופים.
ברק יצחקי. ניכר שהוא לוקח את העסק ברצינות, מתכונן בקפידה לפני השידור, חוליה מקצועית חשובה במערך של ברמן ולוינטל.
גילי ורמוט. רהוט, אינטליגנטי ואלגנטי, כמו שהיה במגרש. לא כופה עצמו על המשחק. גם ביום פחות מוצלח, מקומו במרכז השדה.
דקל קינן. לא ברברן ולא רברבן. עושה את שלו בנועם.
אורי אוזן. רהוט ואינטליגנטי כמו ורמוט, אך כן כופה עצמו על המשחק, מדבר יותר מדי ונוטה לחזור על עצמו.
מוטי איוניר. כמו בקריירת האימון: יש לו כדורגל, אך היהירות - ובעיקר הנזיפות במאמנים ובשחקנים - הופכת אותו לבלתי רלוונטי.
בן שהר, דן איינבינדר, בירם כיאל, אשרת עיני, אורן קדוש. איך שר שלמה ארצי? מה הן המילים אם לא שתיקה, תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה.
לירן שטראובר, אגם שוסטר. שני שוערי עבר שהתברברו קשות מחוץ לרחבה, ומומלץ שלא יוסיפו את המונדיאל לקורות חייהם.
איתי שכטר. שטותניק וחפיפניק, בעל מניירות שמבזות את המעמד, ולא רק בגלל שהוא אומר "אתלטיקו מאניירו".
קייטנת "כאן-טורס" נמשכת
"אחרי חודש כאן, איציק העביר לי את המיקרופון יחד עם יוגב הצלם. הם עשו כאן עבודה מדהימה. כל המעמסה של יוגב עוברת עכשיו לצלם שלנו, לדני". כך דיווחה השבוע מקליפורניה אורלי אלקלעי, עוד שליחה של "כאן 11" שתפסה אמריקה, אחרי שקיבלה את המיקרופון מאיציק זוארץ.
מה להם ולמונדיאל? אלקלעי מוגדרת בתאגיד כ"כתבת עמקים ושרון", ולפי ההיגיון של מעסיקיה, זה כולל כנראה את עמק הסיליקון בסן פרנסיסקו. זוארץ הוא כתב אזור הדרום, ומה יותר הגיוני שיישלח למונדיאל בהשתתפות דרום קוריאה ודרום אפריקה?
ככה זה ב"כאן-טורס", וכך היה גם ב-2022 בקטאר. קייטנה לעובדים - בשלל תחומים - על חשבון הקופה הציבורית. ומה קיבלנו בתמורה? קנדים שצועקים "קנדה קנדה", צרפתים ששרים "אלה לה-בלו", או ישראלים שאומרים: "איזה כיף פה, אחלה מונדיאל". מה זה מוסיף? כלום. בדיוק כמו מופעי הסטנד-אפ בהנחיית אורן יוסיפוביץ' ושכמותו, שמראיינים את פרשני הבית בעלי החליפות הססגוניות והאמירות הדלוחות.
"זה הולך להיות מעין דרבי דרום אמריקני עם אקוודור", דיווחה שלשום אלקלעי, דיברה על "שבע מונדיאלים" שבהם השתתפה מקסיקו, הוסיפה: "הם אירחו את המונדיאל בבית ב-1970 וב-1968", וסיכמה: "למקסיקו יש שלוש ניצחונות". חבל, כי אם כבר שולחים רכבת כתבים לקנדה, למקסיקו ולארצות הברית, מן הראוי שיכירו את המפה, יבחינו בין מונדיאל לאולימפיאדה ויידעו לספור בעברית.
