שלא תחשבו שהעניין הזה פשוט. שדר אינו מורה בבית ספר יסודי ואין לו עיניים בגב. אבל דור הופמן, שעמד על הדשא בטקסס ופניו אמורות להיות מכוונות למצלמה, קלט אותו בדרכו לחדר ההלבשה. ברגע האמת הוא לא חשב פעמיים, ביצע חצי תפנית, הושיט את ידו – והשאר היסטוריה. כלומר היסטריה.
גאווה כזו לא הייתה ב"כאן 11" אפילו בגלגולו הקודם, כערוץ הראשון של רשות השידור. לפתע אפילו סדרת המופת "עמוד האש", ששודרה שם לפני 25 שנה ותיעדה את תולדות הציונות בראשית המאה ה-20, נראתה חסרת משמעות לעומת האירוע המכונן בתולדות עמנו בכלל, ותאגיד השידור הציבורי בפרט.
נכון, גם הפרשן מאור מליקסון לחץ אחריו את ידו של הארגנטינאי, אך מי זוכר את באז אולדרין? כולם זוכרים את ניל ארמסטרונג כאדם הראשון שדרך על הירח ב-1969, וכמובן את המשפט: "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות". הופמן רעד מהתרגשות והיה פחות חד וממוקד, אבל מה שהוא אמר זה בערך: צעד קטן לאנושות, צעד גדול לעל-אנושות.
"הוא עומד לידך, הוא בערך בגובה שלך, אבל משהו בו לא נראה אנושי", שחזר הופמן למחרת בראיון למעסיקיו ב"ספורט 1" והמשיך: "הוא הסתכל לי בעיניים ואני לחצתי לו את היד. אני איבדתי את זה לגמרי. הזכות הזאת להיות קרוב אליו ולגעת בו". די מזכיר את משה רבנו ברגע ההתגלות האלוהית.
ועכשיו נחזור למציאות: ב"כאן 11" נפלו על כל הראש. למחרת הם הזכירו והציגו שוב ושוב את הרגע הקוסמי בשלל פלטפורמות. באחד המקרים אף נאמר, ספק בצחוק כנראה ברצינות, שהופמן עשה את שלו במונדיאל ויכול לחזור הביתה. מבחינתם, עם הסגולה הפך למולדת האיוולת שמעלה על נס את ערך ההתעלקות, לפי משנתו של הניג'ס איתי שכטר ומורשתו של הגורו לירן חולצה אפורה.
אנשי תקשורת שמסקרים אירועי בינלאומיים נתקלים בסלבס בינלאומיים בשלל תחומים. ועדיין, לא תראו כתב בריטי או את מוריה אסרף למשל, מפסיקים דיווח מהמדשאה בוושינגטון, בתקווה ללחוץ יד או לתפוס סלפי עם דונלד טראמפ, על מנת להתפאר בהישג בקול רוטט מהתרגשות. בתקשורת הספורט שלנו הגנון פשוט יצא מכלל שליטה.
כי מה בסך הכל עשה הופמן? בדיוק מה שעושים ילדים כשכוכבי הזמר, היוטיוברים או שחקני הכדורגל והכדורסל יורדים מהבמה או מהמגרש. הם מושיטים יד מהיציע, כדי שמושא הערצתם ייגע בה, או יעניק להם חתימה. זה טבעי ומתאים בעיקר לגיל הילדות וההתבגרות. עיתונאים שנשלחים למשימה – במקרה הזה סיקור הגביע העולמי – אמורים להיות מקצועיים ולהביא מידע לציבור, לא להתנהג כמו גרופיס בני 12.
במהלך עשרות שנותיי במקצוע יצא לי לפגוש לא מעט כוכבי על, כולל מראדונה, זידאן, רונאלדו ומסי. המעמד אכן היה מרגש, כי לא בכל יום פוגשים כוכבים בסדר גודל כזה, אך מכיוון שמדובר בשליחות עיתונאית ולא בטיול בר מצווה, אין שום סיבה לרוץ לספר לחבר'ה.
למרבה הצער, יש עוד לא מעט קולגות שחוטאים בכך, בטח בעידן הסלפי והטיקטוק, אבל גם כאלה שישמרו על כבוד המקצוע שלהם ולעולם לא יבזו אותו ככה.
לפני עשרות שנים, כאשר דייגו מראדונה נחת בישראל, התגאה העיתונאי אבי רצון בכותרת מביכה בעיתון "חדשות" ז"ל: "מראדונה זיהה אותי"... מסי בוודאי לא זיהה את ידו של מי הוא לוחץ.
אמרתי לעצמי אני אגיש לו את היד, ואומר ״תודה״.
מרשה לעצמי להתלהב בצורה חסרת פרופורציה. pic.twitter.com/XuZkEaVbpQ
— dor hoffman (@dorhoffman) June 22, 2026
ערימה של חבר'ה על הדשא
תופעת הסטנדאפ של צמדים על הדשא היא בכלל סוגיה בעייתית. בערוץ שחי מכסף ציבורי, שישה דברנים פר משחק נראים כמו בזבוז משווע, אבל יש כאן בעיקר תעלומה.
בפיפ"א חברות יותר מ-200 מדינות. אז איך ייתכן שלפני משחקי המונדיאל ובהפסקות המחצית, נראים בפינת המגרש רק צוותי שידור בודדים, כולל ישראל? מצד שני, מזל שערוץ הספורט מחוץ למשחק. רק זה היה חסר לנו, שנועה פופלינגר תדחוף מיקרופון למאמנים בהפסקות השתייה.
פרופסורים למשפטים
"1:2 שייבדק, בטח אצל השופט הסלובני העקשן והעיקש".
דן איינבינדר, פרשן חרטטן ומחרטט (במשחק בין אלג'יריה לירדן).
"הגשם פה ממשיך לטפטף. בעקביות, באינטנסיביות".
השדר לירן שכנר ממשיך לפטפט, בעקביות, באינטנסיביות (במשחק בין אנגליה לגאנה)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו