ארה"ב. זה אמור להיות המונדיאל של דונלד טראמפ. כן, גם קנדה מארחת. כן, גם מקסיקו מארחת. אבל אם תשאלו את טראמפ (וגם את נשיא פיפ"א, ג'יאני אינפנטינו), זאת המסיבה שלו. די לראות מה קרה בגמר גביע העולם למועדונים, שבו ניצחה צ'לסי את פריז סן ז'רמן בקיץ שעבר. טראמפ לא רק גנב את ההצגה: הוא היה ההצגה.
- היכנסו למתחם המיוחד לקראת מונדיאל 2026 >>
מונדיאל 2026: השיטה החדשה, הבתים - והשיאים שעשויים להישבר >>
לו זה היה אפשרי, הוא היה מעניק את הגביע לעצמו. עכשיו רק תדמיינו מה יקרה במשחק גמר המונדיאל ב־19 ביולי, בניו ג'רזי. יש מצב שהגלימה שהקטארים עטו על מסי בסוף המונדיאל הקודם תיראה פתאום כמו קריצה שובבה.
טראמפ לא מגיע למונדיאל הזה במצב אידיאלי, כפי שקיווה. המלחמה באיראן מעיבה על מעמדה הבינלאומי של ארה"ב, וכתוצאה מכך על מעמדו האישי. המצב הכלכלי בארה"ב, בהתאם. הסקרים לקראת בחירות האמצע שייערכו בנובמבר, בהתאם.
ובכל זאת, אין בכוונתו להניח לכל אלה להעיב על החגיגה הגדולה; בטח כאשר באמצעה – ב־4 ביולי – תציין ארה"ב את יום הולדתה ה־250. באותו היום ישחקו את אחד ממשחקי שמינית הגמר בפילדלפיה, העיר שבה הוכרזה ב־1776 העצמאות של ארה"ב וכמה שנים אחר כך אושרה בה החוקה של ארה"ב.
האמריקנים מקווים שהמונדיאל כולו, בהמשך לעצמאות שלהם, ייזכר כגדול מכולם. בכמה פרמטרים הוא בוודאי יהיה כזה: במספר הצופים שיראו את המשחקים במגרשים ובמדיה, בכמות הכסף שהטורניר יגלגל סביבו, בעיסוק ברשתות החברתיות, וכמובן – במספר הקבוצות ובמספר המשחקים. נותרה רק השאלה הפעוטה אם המונדיאל גם יהיה כזה מבחינת הכדורגל.
ביטחון. המלחמה באיראן הקפיצה את רמת האיום מפני פיגועי טרור במונדיאל. זאת למרות שנבחרת איראן עצמה משחקת בטורניר (אבל ממתי משהו הפריע לאיראנים לעודד ולקדם טרור).
האבטחה במשחקים צפויה להיות קיצונית.
שלוש המדינות המארחות אמנם מתואמות ביניהן, ביחד עם פיפ"א, אבל כל אחת מהן מתמודדת עם סוג אחר ורמה שונה של איומים. מקסיקו מוטרדת במיוחד מהטרור הפלילי: הקלות שבה רוצחים ושודדים במדינה היא איום אסטרטגי על המשחקים, שעתידים למשוך תיירים רבים – טרף קל כתמיד. המשטרה המקומית אמנם תפרוס כוחות מתוגברים, ועדיין מומלץ למי שמגיעים לנקוט צעדי ביטחון אישיים: להשאיר חפצי ערך במלון, לשמור צילומי דרכון, ולהימנע ככל האפשר מפיתויים מסוכנים.
קנדה נחשבת לבטוחה מבין שלוש המדינות, ותנסה להישאר כזאת. היא מוטרדת בעיקר מכניסת תיירים, בחסות המונדיאל, שיבקשו להישאר בתחומה למטרות עבודה והגירה גם לאחר המשחקים. למי שמגיעים כדאי לזכור שהוויזה לארה"ב אינה מקנה כניסה גם לקנדה; נדרשת אשרה מיוחדת (באמצעות טופס אלקטרוני) שהיא תנאי לכניסה למדינה.
ארה"ב מתמודדת עם כפל איומים: גם פליליים, גם טרור. המעורבות של כוחות הביטחון שלה (משטרה, אף.בי.איי) צפויה להיות גדולה מאוד, אבל היא אינה מבטיחה הגנה הרמטית. כל ארגון טרור בעולם יודע שפיגוע במונדיאל, בארה"ב, הוא ערובה לתהודה מקסימלית. למגיעים מומלץ, לכן, לשמור על ערנות.
איראן. יגיעו, לא יגיעו, יגיעו (אלא אם התפתח ברגע האחרון משהו בלתי צפוי). עבור הנבחרת האיראנית ההשתתפות תהיה לא רק ספורטיבית: זאת תהיה הזדמנות להכניס אצבע בעין של ארה"ב, משהו בנוסח – אתם לא הצלחתם לנצח אותנו על אדמתנו, ואנחנו מגיעים לנצח על אדמתכם.
ספורטיבית, מדובר בנבחרת לא רעה. מקום 21 בדירוג של פיפ"א, מונדיאל שביעי בסך הכל ורביעי ברציפות. אבל המונדיאל הזה יהיה עבור איראן הרבה יותר מספורט. הוא יהיה קודם כל הוכחה להישרדות (האיראנים יגידו לניצחון), ולביצור מעמדם כשחקן מרכזי בקהילה הבינלאומית. עבור העם האיראני זאת תהיה הזדמנות להפוגה קלה מקשיי היומיום: מהמלחמה, מהמצב הכלכלי הקשה, מהשלטון הדרקוני שמקשיח את ידו. לכמה שבועות קצרים תתחלף הדת במדינה משיעא לכדורגל – אוויר לנשימה עבור עשרות מיליונים באיראן.
הנבחרת האיראנית לא תהיה הנבחרת הפופולרית ביותר במשחקים. ארגנטינה, ברזיל, האירופיות המובילות, שלוש המארחות, שלל הסינדרלות שהעפילו משום מקום למשחקים – כל אלה ימשכו יותר תשומת לב ממנה. אבל היא תהיה, ללא ספק, הנבחרת שתרכז הכי הרבה עניין שלא קשור בכדורגל.
בסופה של מלחמה כל כך סבוכה ואמוציונלית – בין אם תיגמר עד לשריקת הפתיחה של המונדיאל ובין אם לא – העיניים ירוכזו באיראן, ובאיראנים, גם כדי לראות מי מהם מנצל את הביקור החפוז במערב כדי לנסות לערוק.
ישראל. 56 שנים אחרי המונדיאל ההוא במקסיקו, עם הגול ההוא של מוטל'ה שפיגלר, המונדיאל שוב חוזר למקסיקו, וישראל שוב תראה אותו מהבית, כפי שעשתה בכל המונדיאלים מאז 1970. לא עזרה לנו העובדה שהטורניר גדל משמעותית: נבחרות קטנות וחלשות מישראל יעשו צ'ק־אין למונדיאל 2026; ישראל – לא.
אפשר לדבר הרבה על הפוטנציאל של הכדורגל והכדורגלן הישראלי. על כך שביורו הקרוב נעשה את זה. ואם לא, אז במונדיאל הבא, ואם לא, אז בזה שאחריו. עובדתית, זה לא קורה. ולא רק שזה לא קורה, כל מי שעוסק בתחום מבין שזה רק מתרחק. היטיב להגדיר זאת גדול הכדורגלנים של הדור האחרון, ערן זהבי, שאמר ברגע של כנות בסיומו של משחק חצי הגמר האייקוני בין פ.ס.ז' לבאיירן מינכן (4:5 לצרפתים) שהוא לא מאמין שהרוויח כסף כדי לעשות אותו הדבר. ובמילים אחרות: זה לא אותו המקצוע.
באין נבחרת, תצטיין ישראל ביציעים. ספק אם יש עוד מדינה שהנבחרת שלה לא משחקת שמייצאת כזאת כמות של תיירי כדורגל למונדיאל (וגם לכל משחק אפשרי אחר על פני הגלובוס). במונדיאל הנוכחי זה יקרה למרות האתגר הכלכלי: המרחק בין האצטדיונים מחייב טיסות רבות, ומחירי הכרטיסים מרקיעי שחקים. אבל הישראלים כבר הוכיחו שזה לא מרתיע אותם. כתמיד, סביר שמי שיגיע למגרשים ישמע בהם לא מעט עברית.
כדורגל. המונדיאל האחרון של מסי. המונדיאל האחרון של רונאלדו. המונדיאל הראשון של לאמין ימאל. קיליאן אמבפה ומלכות השערים של כל הזמנים. ואפשר להמשיך: כל כך הרבה סיפורים. כל כך הרבה ציפיות.
בכל מקום מסביב כבר התחילו ההימורים. ארגנטינה כתמיד בראש, אם כי לא ברור אם זה נובע ממשאלות לב רומנטיות או מהערכות מפוכחות. צרפת גם שם, וזה מובן: רק המחשבה על התקפה עם אמבפה, עוסמאן דמבלה, מייקל אוליסה, דזירה דואה וריאן שרקי היא מתכון בדוק לכאבי ראש גם למאמן הצרפתי וגם ליריבות.
ואפשר להמשיך. ספרד, מחזיקת היורו, עם נבחרת צעירה ושמחה שמתבססת על שלד מנוסה של ברצלונה. וגם גרמניה, והולנד, ואולי גם ברזיל, אם כי נדמה שאפילו הניסיון של קרלו אנצ'לוטי לא יצליח למשטר את האגו של ויניסיוס וחבריו. ויש את האפריקאיות, ואת נורבגיה עם התקפה שלא מהעולם הזה.
ובשבילי יש את אנגליה. כמו בכל פעם. עם הר של ציפיות, ערימות של פוטנציאל, ותועפות של לחץ לעשות את זה סוף־סוף. האמת היא שיש להם, לאנגלים, נבחרת לא רעה, אבל היא היתה כזאת גם לפני ארבע שנים בקטאר, וגם ביורו האחרון, ובזה שלפניו, וזה לא הספיק להם. ויש להם את הארי קיין, שאמנם כבר לקח תואר (ויותר) בבאיירן, אבל כדי שייחשב לאחד הגדולים – ולא רק למלך השערים – הוא חייב להביא תואר מייג'ור אמיתי. ואחרי שפספס את הצ'מפיונס, נשאר המונדיאל.
אז Come on England. יאללה מונדיאל. ניפגש באמריקה!
