ההחזקה של תאגיד השידור הציבורי בזכויות שידור המונדיאל היא בשורה אדירה, אחרי עונת שידורים מזעזעת של ליגת האלופות. כל עוד שגיא כהן לא בסביבה, כל השאר זה בונוס.
מצד שני, החודשים האחרונים היו מאוד מטרידים. לא רק משום שהם גייסו את צייד הצומי והסלפי, איתי שכטר, אלא בעיקר בגלל שטיפת המוח. "ברוכים הבאים למונדיאל הגדול בהיסטוריה", צוהל באחד התשדירים טל ברמן, כשלראשו צילינדר ולצווארו פפיון. זה כמובן נכון - הכי הרבה נבחרות, אבל דווקא הכמות מעידה על פחות איכות.
- היכנסו למתחם המיוחד לקראת מונדיאל 2026 >>
מונדיאל 2026: השיטה החדשה, הבתים - והשיאים שעשויים להישבר >>
לקדימונים גויסו גם טאלנטים אחרים מ"כאן 11", שהקשר בינם לאירוע מקרי בהחלט. למשל שחר חסון שהתחפש למקסיקני בסומבררו, או נערי המקהלה רוני קובן ועמרי אסנהיים, שכרכרו לצידם של צמד הקצבים "ניסים" ו"אנטולי" מ"קופה ראשית". בלט בהיעדרו: הלקוח הטרחן והקמצן, אמנון טיטינסקי.
הטרפת השתלטה גם על מהדורות האקטואליה. באחת מהן, אחרי דיווחים של שליח התאגיד במקסיקו סיטי ושל השליחה בטורונטו, נפרדה מהם איילה חסון במילים: "תשמרו על עצמכם". לרגע אפשר היה לחשוב שהיא שוחחה עם מח"ט גבעתי בלבנון ועם הטייסת שהפציצה בטהרן.
בלילה משודרים ברצף משחקי גמר ישנים, שדווקא מהם אפשר ללמוד. ב־1990 ברומא, למשל, ישב אורי לוי המשופם באולפן בירושלים, ולצידו צבי שריר ז"ל כמבקר שיפוט. "לדעתי השחקן הלך לכדור ולא לרגל, ולכן לא פנדל", אמר שריר, לפני בעיטת ה־11 של אנדריאס ברמה לרשת הארגנטינאית. הפרשן, מוטל'ה שפיגלר, עד כמה שזה נשמע מפתיע, דיבר רק כשבאמת היה צריך. בלי חפירות על מערכים ושיטות. כמה חבל ששמירה על פרופורציות לא עוברת בגנים.
השדר היה יורם ארבל, עם התיאור הקולח והנונשלנטי, שהוכיח כי גם כאשר מורחקים לארגנטינה שני שחקנים בגמר העולמי אין סיבה לצרוח. מספיק המשפט הקולע: "ארגנטינה הופכת עכשיו לנבחרת של פרחחים".
בסוף, השידור חזר לאולפן הצנוע, אל אורי לוי. כן, היו זמנים שבהם ידענו שהמונדיאל הוא ממש לא החגיגה שלנו. ימים שבהם נהנינו הרבה יותר משידורי כדורגל בלי כל הרוח והצלצולים, והיינו ארץ קטנה, עם שפם.
יורם ארבל פותח הכל לקראת מונדיאל 2026 // משה בן שמחון
שרון ניסים משדר מספרים
משחקי ההכנה למונדיאל, ארצות הברית נגד גרמניה במוצ"ש בשיקגו, שידור ב"ספורט 2". דקה 2, כדור חופשי של יוזואה קימיך מגיע לראשו של קאי האברץ, שמעלה את הגרמנים ל־0:1. כעבור רגעים אחדים מוצג ההילוך החוזר, והשדר שרון ניסים פונה לפרשן זאב זלצר: "תראה את התנועה של שלוטרבק. הוא בעצם חוסם שם את מספר 13".
"כן, אבל הוא עומד, 13", הגיב זלצר, "הוא בכלל לא מנסה לרוץ לכדור".
הבנתם? בגרמניה משחקים בני אדם עם שמות, כי הם מוכרים. בארה"ב אלה רק חולצות ממוספרות, כי מי מכיר את מי שלובש אותן?
ובכן, "שלושסרה", בניגוד ל"שלוטרבק", אינו שם של שחקן. מס' 13 בנבחרת האמריקנית הוא טים רים, בלמה בן ה־38 של שארלוט מה־MLS. תשאלו אפילו את 9 מהקבוצה שלו, שאותו שדרינו מכירים אפילו בשמו - עידן טוקלומטי.
עכשיו נותר רק לקוות שניסים וחבריו המתקשים בזיהוי יבינו שמונדיאל אינו חלטורה. אם שדרי ופרשני הפרובינציה אינם מסוגלים לשנן סגלים ושמות בנבחרות פחות מוכרות, שייעזרו בנתונים שמספק להם המחשב. או שיגיעו לעמדת השידור בחולצה עם הספרה 0.
הבכיינות של הפועל ירושלים
על רקע הכוחניות הישנה של מכבי תל אביב והדורסנות החדשה של הפועל תל אביב, נתפסה הפועל ירושלים כאהובת הקהל והקהילה. את מאמנה, יונתן אלון, מכריו בתקשורת מכנים "יונצ'וק" (ואת עצמם "עיתונאים").
אבל העונה הזו תיזכר בבירה כנפילה לא רק מקצועית (בהדחה מהיורוקאפ "יונצ'וק" קיטר על השיפוט), אלא בעיקר תדמיתית. כלומר מועדון המזוהה עם בכיינות, התחסדות ותגרנות (בלי קשר לדיין האיגוד עמיאל תגר, שהיה שותף השבוע לאחת ההחלטות ההזויות בתולדות הענף).
"בצל הטרגדיה הקשה והאובדן הכואב עם מותו של רז אדם ז"ל, פנינו להפועל גליל עליון והצענו את עזרתנו, בין היתר באמצעות האפשרות להעביר אליהם את רועי פריצקי". כך נאמר בהודעה המרגשת של המועדון ב־25 במאי, והיה גם ספוילר: "מתוך סולידריות אמיתית ורצון לעמוד לצד המועדון ברגעים מורכבים אלו, ביקשנו לסייע ככל שניתן בתקופה הקשה שעוברת עליהם. יחד עם זאת, כבר בתחילת השיחות הובהר כי מעברו של פריצקי מותנה ברישומו של איתן בורג אצלנו".
התיאור מדויק - הייתה התניה שאושרה מצידה של גליל. ועדיין, מי שרוצה לעמוד לצד מועדון שאיבד שחקן בנסיבות טראגיות, עושה זאת מכל הלב ולא מציב תנאים.
השבוע באה ההתעקשות של השחקנים להיתקע בממ"ד ביד אליהו, בפיגור 10 נקודות, ברבע האחרון של המשחק הראשון בחצי הגמר מול הפועל תל אביב. "אנחנו רוצים לסיים את המשחק מהרבע הרביעי באותה תוצאה, באותו מצב עבירות - בדיוק איך שהופסק", אמר למחרת הבעלים־שותף גל מקל, והוסיף: "אנחנו לא באים לרכוב פה על גל". בביה"ד של האיגוד, משום מה, מקל לא השמיע קול. כלומר, רכב על גל.
מה שמזכיר את ציוצו של שותפו לבעלות, מתן אדלסון, בעקבות ההחלטה לסיים את העונה שעברה בעיצומה של סדרת הגמר מול מכבי תל אביב בגלל המלחמה. "ביטול משחק מספר 3 כעת ישלח מסר שגוי לא רק לאוהדים אלא לכל מי שצופה מבחוץ, שהפחד שולט בנו, וזו לא הדרך הישראלית", אמר אז אדלסון, בזמן ששחקני היריבה כבר עשו דרכם הביתה. אמירה שמעלה שאלה מבעיתה: אם פחד זה מה שמשדרת מנוסה לפני משחק שלישי, מה משדרת בריחה באמצע רבע רביעי?
ומכיוון שבוכה מי שבוכה אחרון, הנה סיכומו של "יונצ'וק" אחרי ההפסד הביתי במשחק 2: "לשחק נגד קבוצת המיליונים ששופכת כספים, ובסוף הם צריכים איזה ריבאונד התקפי ושלשה גדולה כדי לצאת ולחגוג כאילו הם זכו בליגת האלופות - זה מראה הרבה עלינו"...
אכן, זה מראה שנהייתם מתקרבנים ויללנים. כי מאמן שלא דיבר על פערים כספיים בהפסדים להפועל העמק, באר שבע ונס ציונה, מן הראוי שיחפש תירוצים אחרים להפסדים, במאני טיים.
האח של זיו ובדיחת הוותיקים
"מכבי תל אביב זכתה באליפות ליגת הוותיקים והשלימה דאבל", בישרה שלשום ההתאחדות לכדורגל, ובעקבותיה כמה כלי תקשורת שדיווחו על ה־2:5 מול "ותיקי הפועל עפולה", כולל ההרכבים. אף אחד לא טרח לבדוק, שלא לומר לצעוק: תגידו, אתם עושים צחוק?
בהרכב הדאבליסטית, לצד שחקנים שבקושי שיחקו במועדון, נכללו גם כאלה שלא הופיעו בשורותיו מעולם. למשל השוער אבי איבגי, מיכאל זנדברג וקרלוס צ'קאנה. כלומר, במקום מפעל נוסטלגי מכובד הפכה ליגת הוותיקים לשוק שבו הרבה יותר מהגיל חשוב התרגיל.
גם מכבי תל אביב התגאתה בדאבל "שנה שנייה ברציפות". מעניין אם מיטש גולדהאר מודע לעומק החארטה. נהוג לומר כי מי שאינו מכבד את עברו אין לו עתיד, אבל מה לעזאזל עושים עם מי שמזייף את עברו? לפי התקנון זה תקין.
שיא הבדיחה הוא ליהוקו בסגל של אבירם זיו, ששיחק בקבוצות מחדרה רבתי – כולל הפועל אור עקיבא, מכבי ברקאי, עירוני ערערה, בית"ר פרדס חנה והפועל פרדסיה. איך הוא התגלגל מהפרדסים לשכונת הווטרנים של מכבי תל אביב? כנראה בזכות האח יואב, מנהל הקבוצה מליגת העל וקפטן הוותיקים.
ב־1994, שנת המונדיאל הקודם בארצות הברית, יצא לאקרנים הסרט "האח של דריקס". במרכז העלילה: חייל בשם שלמה דריקס, שמשקר לחבריו בבסיס שהוא אחיו של כוכב מכבי תל אביב, והיחס כלפיו משתנה פלאים. "האח של זיו" זו דוגמה לבלוף מסוג אחר, שגם בו יש כדי להסביר מדוע שוב לא הגענו לחגיגת הכדורגל העולמית. כי אנחנו חיים בסרט.
דברי חכמים
"היו דקות שגם הרגשנו שאנחנו יכולים להשוות"
- המאמן מנחם קורצקי מחצין רגשות אחרי עוד תבוסה במוקדמות מונדיאל הנשים, 5:1 מול סקוטלנד, שהורידה את הנבחרת לדרג ג'
