לא רוצה להרוס את החגיגה, אבל בואו... אין באמת חגיגה. אני חובב מונדיאלים עוד מהימים שקראו לזה טורניר גביע העולם בכדורגל. כילד חיכיתי כל ארבע שנים למוספי המונדיאל לא פחות מאשר למשחק הפתיחה. איך אהבתי אותם, הייתי קונה את כל העיתונים עם כל המוספים, עובר נבחרת־נבחרת, לומד להכיר אותן, מביט שעות בתמונות הקבוצתיות.
היכנסו למתחם המונדיאל המיוחד של "היום" >>
גם את המוסף הזה אקרא בשקיקה, אבל ההתרגשות לכדורגל ולמונדיאל עצמו היא כבר לא באותה עוצמה. כילד וכנער חודש המונדיאל הזה, שכל יום מראים לך משחקי כדורגל, היה מטורף. בימים ההם של ערוץ אחד בלבד מנת הכדורגל העולמי בטלוויזיה הצטמצמה לרבע שעה של תקצירי הגולים מאירופה ביום ראשון בלילה, רגע לפני פסוקו של יום. ואז, כשהגיע המונדיאל, פתאום ראית מלא כדורגל, משחקים שלמים.
כיום כל יום יש לך אינסוף משחקים בכמות לא הגיונית של ערוצי ספורט. היום שמים לך בערוצים שעון שסופר לאחור כמה זמן נשאר לפתיחת המונדיאל, כמו השעון באיראן לסוף הציונות. פעם אנחנו היינו סופרים לאחור את הזמן. לא היו צריכים להזכיר לנו. למי מאיתנו לא יצא לראות "עוד 37 ימים למונדיאל" ולהגיד לעצמו: וואלה? זה עוד מעט. אז תסלחו לי אם אני לא אקום לראות את איראן נגד ניו זילנד ב־4 בבוקר.
הטקטיקה של האיראנים היא לשחק מבוקר, להציק להגנה כמה שיותר ולסחוט תיקו, כמו במלחמה. עדיף כבר להיות במקלט.
מגלה ארצות
ואתם יודעים מה? פעם הייתי קם גם למשחקים כאלה, כי אחד הדברים שהכי חסרים לי במונדיאל כיום זה הגילוי של כוכבים חדשים, איזה הולנדי או ארגנטינאי צעיר מבוקה ג'וניורס שצץ משום מקום, ואף אחד לא ידע על קיומו עד למונדיאל, איזה קמרוני או מקסיקני אלמוני שהקבוצות הגדולות באירופה ירדפו אחריו וייאבקו ביניהן מי תחתים אותו ראשונה. אבל כבר אין יותר תגליות.
היום הקבוצות באירופה מגלות כישרונות צעירים ברחבי העולם וקונות אותם בגיל 16. או שהם מצליחים בגדול ונמכרים בעשרות מיליונים, או שהם מגיעים למכבי פ"ת.
במונדיאל הזה כבר לא נגלה שחקנים חדשים, אבל מה שכן - נגלה מדינות שלמות. בזכות ההחלטה המטומטמת להגדיל את הטורניר ל־48 נבחרות נזכה לשיעור בגיאוגרפיה ונלמד שיש מדינה שנקראת קורסאו ויש גם כף ורדה. אל תצפו לתגליות גדולות - הן נבחרות חלשות.
איך אני יודע לפני שקראתי במוסף? קנג'י גורה ממכבי חיפה, הליו וארלה ממכבי ת"א, איילסון טבארש מבית"ר ירושלים והרי טבארש ממכבי נתניה משחקים בנבחרות האלה. אם יש להן ארבעה נציגים מליגת העל, הבנתם את הרמה.
48 נבחרות - זה אומר שרוב המשחקים בשלב הבתים יהיו מעניינים כמו מופע הסיום בגן של הבת שלך. אתה יודע שהרמה המקצועית נמוכה, אבל תזייף התלהבות. ככה זה כשיש משחקים כמו ירדן נגד אלג'יריה או האיטי נגד סקוטלנד. פעם במונדיאלים היו בתי מוות, היום יש בתי שעמום מוות. ברור פחות או יותר מי השתיים שיעפילו מכל בית לשמינית הגמר, ומהשאר לא אכפת לך.
טוב או רע
אז תעירו אותי בשמינית הגמר, אולי אז זה יתחיל לעניין. האמת היא שבכלל לא בטוח, כי דבר נוסף שלקחו לנו במונדיאל 2026 זה את הטובים מול הרעים. פעם כישראלים הייתה דיכוטומיה: היו הנבחרות הטובות, אלה שאהבנו כי הן היו "משלנו" - הולנד, ספרד, אנגליה, והיו הרעות: גרמניה, ערב הסעודית. אבל כאמור, אפילו את זה הרסו לנו.
היום לך תדע את מי לשנוא יותר, את הגרמנים או את הספרדים? ערב הסעודית עדיין נבלים? בעולם שלנו כיום יכול להיות שאיראן תתחיל את הטורניר כמדינת אויב ותסיים אותו עם משטר חדש פרו־ישראלי. הנה עוד בעיה באנטישמיות הגואה בעולם שלא מדברים עליה מספיק - לא משאירים לך נבחרות לאהוד.
לסיום, רק הבהרה קטנה: הטור נכתב מראש ומהראש, וברגע שתישרק שריקת הפתיחה אני בטוח שהלב יעקוב אחרי כל משחק, בעיטה והרחקה, ויתמכר לריגוש שנקרא מונדיאל. אני פשוט מכור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו