לקחתי על עצמי משימה כבדת משקל, ברמה של - היא צריכה אוזמפיק: לדרג את שדרי המונדיאל של "כאן 11" הקרב ובא. ראשית, אני חייב להכריז שאני מעריץ שדרי ספורט. כשהייתי ילד חלמתי להיות שדר, הייתי עושה חיקויים של דני דבורין מ"שירים ושערים". נרצה או לא נרצה, הם חלק מרכזי מהעולם הספורטיבי שלנו.
בכל השנים שבהן אנחנו צופים בכדורגל, עברו מול עינינו והתחלפו מאות כוכבי כדורגל, משחקים, טורנירים, רגעי שיא וטרגדיות. אבל בסוף, אם חושבים על זה, מי שתמיד היו איתנו, בכל דקה, בטוב וברע - הם בסך הכל גג עשרה שדרים. בכל המשחקים האלה. לא נעים להודות, אבל יש מצב שעם אשתי אני מבלה פחות שעות בשבוע מאשר עם רמי וייץ.
תעצמו את העיניים ותיזכרו ברגע ספורט ענק, וסביר להניח שעם התמונה בראש יסתנכרן לכם גם הפסקול של השדר מאותו רגע. הם חלק מהמשחק. מה"ששעעררר!!!" של מאיר איינשטיין ז"ל (כמה שאני מתגעגע אליו) וה"מאיר תירגע" של אבי רצון, ה"ככה לא בונים חומה", "100 אחוז חוקי, אלף אחוז חוקי, דייגו ארמנדו מארדונה" של יורם ארבל, ועד ה"לא היה כדבר הזה" של נדב יעקבי וברצלונה.
לפעמים אנחנו מזלזלים בסלון כשהם טועים בין תאו הרננדס ללוקאס הרננדס. אבל הם צריכים מדי ערב להעביר לנו את המשחק בצורה הכי טובה, לזכור שמות של שחקנים יפנים ואיסלנדים, לשדר ליגה שנייה בפורטוגל ויום אחרי חצי גמר ליגת האלופות. הם צריכים להיות ידענים, מצחיקים, שנונים, אמפתיים ואכזריים. אז הנה דירוג המשלחת הישראלית של שדרי הכדורגל למונדיאל 2026.
8. שרון ניסים
הוא איש מקצוע מעולה, יש לו גם קול טוב, אבל הוא כמו בלם ישראלי בקבוצת אמצע טבלה. הוא יעביר את המשחק במינימום טעויות, אבל אין כיף, אין להטוטים, אין התלהבות. משחק מבוקר. אין לו איזה מטבע לשון או סימן היכר. מתאים למי שרוצה לראות משחק בלי לדעת מי שידר אותו.
7. דור הופמן
אולי השם הכי אנונימי בנבחרת, פחות מוכר למי שלא רואה הרבה כדורגל. הוא עשה את קפיצת המדרגה שלו במונדיאל הקודם, הרבה בזכות נבחרת ארגנטינה שלו. מרגישים שהוא אוהב כדורגל בשידור שלו, יש לו עדיין התלהבות, הרבה ידע, אבל הוא עוד לא גיבש זהות כשדר. ירדו לו גם קצת נקודות בגלל הקול שלו, שלפעמים מעט צורם, אבל אני זורם. וסקופ חשוב - למרות הארגנטינאיות שלו, הוא בכלל נולד באקוודור.
6. שרון דוידוביץ'
"אוי דוידוביץ' דוידוביץ'", עוד דוגמה לשידור של מאיר איינשטיין שגדול מהרגע הספורטיבי. אבל בואו נחזור לשרון דוידוביץ'. עיתונאי ספורט מעולה וחרוץ, מאלה שקיבלו חינוך טוב בגל"צ מהז'אנר של ניב רסקין. יודע לזהות סיפור, הוציא ספרים נהדרים על כדורגל, וללא עוררין האיש הכי מצחיק בשידורי הספורט. תמיד יביא עקיצה או משחק מילים חביב. הוא תמיד על הגבול של להיות קצת "החבר המצחיק בכוח", אבל אף פעם לא חצה אותו. כמעט תמיד הפאנצ'ים שלו מעולים. וזה עוד באלתור תוך כדי שידור - שאפו.
אבל... בתחושה שלי הוא שולט מצוין בחומר המיינסטרימי, ליגת העל, ליגת האלופות, אבל הוא לא השדר שיכיר את המגן השמאלי של אספניול בשלוף. ועם כל השבחים, כשדר אין לו את הניגון הזה, את הרצף, את האנרגיה שמכניסה אותך למשחק.
5. יורם ארבל
או כמו שהיה משדר גיל ברק מהכדורסל: יורם ארבל הא-ג-ד-י. שנייה... רגע... יורם ארבל צריך לקבל יותר מכמה שורות, אבל נתמצת את זה בכך שאם זה היה דירוג כל הזמנים, הוא בהחלט מועמד כמעט ודאי למקום הראשון, ולכן קיבל קרדיט גם בדירוג הזה.
יורם הוא אחד משלושת הטנורים של שידורי הספורט, יחד עם מאיר איינשטיין ז"ל ורמי וייץ יבל"א. ברשותכם, הייתי מוסיף גם את דני דבורין בגלל הרדיו. הוא חלק מההיסטוריה של הספורט הישראלי. לא צריך אפילו להביא דוגמאות והסברים. הייתה תקופה שהוא היה משדר משחק בחיפה וטס במסוק לאולפן כדי לשדר את תוכנית סיכום השבת. אתם מבינים? הוא היה מנחה את אולפן הפתיחה, משדר את המשחק ומנחה את אולפן הסיכום. לא אתפלא אם הוא גם הנחית את המסוק.
אחר כך היו לו שנים פחות טובות כשדר. היו לו מעידות ובלבולים בשידור, והוא ירד מלהיות השדר של המדינה ללשדר ליגה ספרדית בערוץ נידח. ודווקא שם חזרתי להעריך ולאהוב אותו. כי בשנים הפחות מדויקות שלו הייתה לי הרגשה שהוא שם כי זאת עבודה, שהוא פשוט משדר מכוח האינרציה. לא האמנתי לו שהוא באמת מתעניין בכדורגל, ושבערב בבית הוא רואה משחקים. אבל כשהוא הסכים "לרדת ליגה" רק כדי להמשיך לשדר, והשנה, לאחר שהחלים מגידול סרטני בגרון, הוא חזר לשדר - ואני אגלה לכם סוד: הוא לא עושה את זה בשביל הכסף. גם לא מאהבת הכדורגל. הוא יכול לשבת בבית ולראות את המשחק בכיף. הוא עושה את זה כי הוא אוהב לשדר. ואתם יודעים מה? בגלל זה אני אוהב אותו.
במונדיאל הקרוב יורם ארבל יחגוג 84. אני חוזר - שמונים וארבע. אז כמו שהיו אומרים שדרי ספורט: "תעמדו בבית ותמחאו כפיים לשדר הגדול והענק הזה..." יורם, אתה ה-GOAT. אבל בכושר הנוכחי שלך תסתפק במקום החמישי. כמו מכבי חיפה, רק בלי המיליונים של יענקל'ה.
4. עמיחי שפיגלר
חיית כדורגל. יש לו קצב וסגנון, והוא משתבח עם השנים. מכיר כל שחקן צרפתי אי פעם. גם כשהוא משדר ליברפול נגד אתלטיקו מדריד אני מרגיש בשאנז אליזה, או לפחות במדרחוב בנתניה. אחת החוזקות שלו היא שהוא יודע להפוך משחק כדורגל לסיפור. הוא בונה עלילה וגיבורים, הבעיה היא שלפעמים הוא יוצר הזדהות עם גיבור אחד בעלילה, והדמות השנייה הופכת לנבל בעל כורחה.
במשחק האחרון בין הפועל באר שבע למכבי תל אביב הוא שידר את המשחק מזווית הראייה של הפועל באר שבע. תראו את התקציר ותראו איך הוא משדר את הגולים של באר שבע לעומת אלה של מכבי תל אביב. כמו שדר ישראלי שמשדר משחק של קבוצה ישראלית באירופה. בגולים של מכבי הוא שדר בריטי יבשושי מה-BBC של שנות התשעים, בגולים של באר שבע הוא שדר ברזילאי במראקנה.
3. יהונתן כהן
בריאיון שקיימתי איתו הסתלבטתי עליו שהוא כמו שוער שני בליגה הספרדית - נותנים לו לשדר משחקי גביע אבל לא סומכים עליו בליגה. אז הוא עשה קפיצה גדולה. משחקן אפור בתחתית הליגה הוא הפך לשדר מוביל. כמו עם ספורטאים שלפעמים מקבלים הזדמנות וצריכים לדעת לנצל את הרגע, יהונתן כהן עלה על הבמה המרכזית כשהיה חלק מקמפיין הנבחרות הצעירות, ואפילו זכה להיכנס למצעד הפזמונים עם "חלאילי..." אצל חנן בן ארי בשיר "חוץ מכדורגל". ועכשיו הוא זכה ביוקרה הגדולה ביותר, הוא ישדר את גמר המונדיאל.
לא יודע איך, לא יודע למה, אבל כהן מביא משחקים טובים. כמו שבכדורסל גיל ברק ידוע בזה שהוא יביא הארכות, כשיהונתן משדר משחק אתה יודע שיש סיכוי שתהיה פה הצגה. יהונתן מביא אהבת משחק, אינטליגנציה, חושים חדים וחוש הומור, וזה לא פשוט כשאתה יושב שעתיים ליד שלמה שרף.
2. נדב יעקבי
גילוי נאות: נדב יעקבי כותב טור פה ממש לידי ב"ישראל היום". אבל מעולם לא נפגשנו או דיברתי איתו. למרות שמבחינתי אנחנו רואים כדורגל ביחד כבר עשרות שנים, והייתי מכור לכתבות שלו על כדורגל עולמי החל אי שם בשנות השמונים. פעם לא היה אינטרנט - היה לנו רק את יעקבי.
אני לא חושב שיש משהו על כדורגל שהוא לא יודע. אין שחקן בליגה השנייה בערב הסעודית שהוא לא מכיר. לא אתפלא אם גוגל מתייעץ איתו. האהבה שלו לכדורגל היא ברמה שביבי אוהב את שרה. אין דברים כאלה. הוא מדביק אותך בהתלהבות ומכניס אותך לטירוף. כשאני מתחיל לראות משחק ואני רואה שנדב משדר, אני רגוע. אני יודע שאני בידיים טובות, והוא ייקח אותי למסע הזה שאולי יהיה מרתק ואולי משעמם, סנסציה או אכזבה, אבל אני עם יעקבי ביחד.
1. לירן שכנר
משדר קווים שדומה לאקי אבני הפך להיות השדר מספר אחת בישראל. שונא לפרגן, באמת, זה עולה לי בבריאות - אבל הוא פשוט טוב. הוא מעביר את המשחק בצורה מושלמת, בשליטה מלאה. הוא יודע הכל ולא מגזים במידע לא רלוונטי תוך כדי שידור. הוא גם מצחיק וגם מעמיק, קורא את המצבים, מספר סיפור, מרגש. תענוג.
מה שהקפיץ אותו למקום הראשון מבחינתי זה דווקא כשהוא יורד מעמדת השדר לעמדת המראיין. התוכנית שלו, "סערה בממלכה", היא פשוט ממתק - מומלץ. וגם ברדיו הוא מלהטט בין חיים רביבו לערן זהבי. שדר טוב הוא בעצם החבר הזה שלך שאתה רואה איתו את המשחק בסלון. שדר טוב נותן לך את התחושה שאתם רואים ביחד את המשחק. וכרגע, לדעתי, לירן שכנר הוא הכי טוב בזה.
