זו הבעיה האמיתית של הכדורסלנים הישראלים

עד כמה אנחנו מנותקים למדתי בסוף השבוע, כשהכנתי כתבת השוואה בין חוקי הזרים בארץ לאלה שבליגות הבכירות באירופה. המסקנה הייתה שמצב הישראלים הוא הטוב ביותר מכולם, אבל זו לא הנקודה היחידה.

מה שבלט יותר בשיחות עם העיתונאים הזרים הוא שהכדורסל האירופי בכלל נמצא באירוע אחר. בעוד אנחנו מתעסקים בענייני שביתות וסכסוכים, באירופה מודאגים מאוד ומנסים למצוא פתרון לנהירת הכדורסלנים הצעירים למכללות ולנזק שנגרם לליגות ולקבוצות שמטפחות שחקנים, וברגע אחד הם בורחים להן. גם אצלנו בעיית המכללות קיימת והיא משמעותית, אבל כאן מעדיפים להתעלם ולהתעסק בדברים אחרים. כרגיל, אנחנו ייחודיים.

לידיעת השחקן הישראלי, רק נאמר שאחת הדרכים שנשקלות במדינות האלה כדי להיאבק בתופעה היא הגדלת מספר הזרים. ההשוואה הראתה בבירור שמצבו של השחקן הישראלי הוא הטוב ביותר מבין הליגות הבכירות באירופה.

כמות הזרים כאן, עד חמישה בטופס המשחק, היא הנמוכה ביותר, ובשום מדינה אין שריון לשחקן מקומי על הפרקט בכל רגע נתון. בספרד ובצרפת יש שריון רק לארבעה מקומיים בטופס המשחק. מכאן ברור שהשחקן הישראלי צריך לקחת את הדברים בפרופורציות ולהבין שמצבו טוב יחסית. זה לא אומר שלא צריך להיאבק על תנאים ולנסות לשפר את המצב, אבל יש דרך לעשות זאת.

בסוף השבוע האחרון השחקנים איבדו את הדרך. שביתה היא כלי לגיטימי, אבל השאלה היא איך משתמשים בו. זה צריך להיות הנשק האחרון. במצב העניינים שהיה קיים, לא נראה שהגיעו לנקודת האל־חזור, הרי התקיים משא ומתן. בוקר אחד קמים ויש שביתה. זו ממש לא הדרך.

גול עצמי לחיבורים

טכנית, ארגון השחקנים יכול היה לפתוח בשביתה מיידית. מעשית, מה היה קורה אם היו מצהירים שאם לא יגיעו להסכם יפתחו במהלך בעוד מספר ימים? זה היה יכול למנוע את הפארסה. הייתה כאן פארסה גדולה. מה היה קורה אם בכלל היו מחכים לפגרה ואומרים שלא יפתחו את העונה הבאה ללא הסדר?

גם אופן ניהול השביתה לא תרם לקידומה בדעת הקהל ורק יצר אנטגוניזם כלפי השחקנים הישראלים. אני זוכר שבמאבקים קודמים השחקנים התייצבו בהמוניהם, הצטלמו והביעו רוח של אחדות. הפעם? אפילו לא שמענו אחד מהם מדבר באופן גלוי. להדלפות ולציטוטים בעילום שם אני לא מתייחס. אף אחד מהשחקנים הבכירים לא עמד מול המיקרופונים ואמר את דעתו או הסביר את המהלך.

דובר מקצועי לא היה למאבק, והיחיד שגם ניהל אותו וגם דיברר אותו היה ניר אלון, יו״ר ארגון השחקנים. זו הייתה שביתת ישראלים בלי ישראלים בפרונט. הכול כאן נעשה בהיחבא. היום, אם אתה לא יודע להסביר את עצמך – אתה מפסיד, לא משנה כמה הדרישות שלך צודקות. לא הייתה הסברה, והשחקן הישראלי נפגע תדמיתית. רוצים להעלות את קרנו של הכדורסל? זו בדיוק הדרך להוריד אותו. היה כאן גול עצמי לחיבורים. הכדורסלן אולי הרוויח תנאים ושיפורים, אבל הפסיד במאבק על שמו הטוב.

מעבר לכך, עם תחילת האירוע היו שחקנים שלא היו מיודעים בכלל לכך שפורצת שביתה. אני מעריך שאם הייתה הצבעה חשאית בין השחקנים על קיום השביתה, היה מתגלה שיש לא מעט שמתנגדים לה. ספק אם היה רוב ברור לקיומה.

החזרת אמון הקהל

עוד לא דיברנו על הסיטואציה. מדובר בליגה שהתחדשה לא מזמן אחרי המלחמה ומקרטעת את דרכה בחזרה אחרי ההפסקה הארוכה. זה לא היה הזמן לעוד זעזועים. איכשהו, במנהלת ובקבוצות הצליחו כאן להרים את הליגה מחדש, ואז באה מכת השביתה. מעמדו של הכדורסל המקומי די רעוע גם ככה, עם קהל שלא מגיע למגרשים. ומה עושים? שביתה, ואז מפילים אותו לקרשים. נותנים לו נוקאאוט. נדמה שאין אחד שלא רוצה להיטיב עם השחקנים, אבל זו לא הדרך ובטח לא הטיימינג.

ממעקב אחרי הרשתות החברתיות רואים בבירור שהשחקן המקומי לא רק שלא זוכה לאהדה על המהלך, אלא להפך. הם איבדו הרבה מהתמיכה וסופגים ביקורות קשות. יש לא מעט מביעי דעה שנוקטים שפה חריפה מאוד נגדם. השחקן הישראלי איבד את הקרדיט. מאבקו עכשיו הוא כבר לא שיפור תנאים, אלא החזרת אמון הקהל.

היה שווה?

תוצאות השביתה: קבוצה אחת סיימה משחק עם ארבעה שחקנים, משחק אחד הופסק כי לקבוצה לא נשארו שחקנים, ושני שחקנים נפצעו. כל זה בשלושה ימים. האם זה היה כדאי? השחקנים צריכים להבין עכשיו שהשאלה היא כבר לא מי צודק, אלא שאלת התדמית והנראות, וכאן הם ספגו מכה קשה.

לצד זה, הליגה וענף הכדורסל ספגו מכה תדמיתית קשה — נזק שיהיה קשה לתקן. השביתה הסתיימה, אבל הנזק יישאר כאן עוד זמן רב. כל זה קורה בזמן שהכדורגל פורח, האצטדיונים מלאים, מאבק האליפות מרתק ויש המון עניין.

מעבר לכך, השחקנים הישראלים מתעלמים כאן באלגנטיות מכל מיני נתונים. מספר הקבוצות בליגה הוגדל בשנים האחרונות ל־14, מה שאומר יותר מקומות עבודה לשחקנים. בנוסף, יש לפחות עשרה שחקנים לגיטימיים לליגת העל שהלכו למכללות, ועוד מספר שחקנים שהלכו לכסף הגדול בהפועל תל אביב ומעדיפים להרוויח בגדול על פני לשחק הרבה.

מכל המאבק הזה, הדבר העיקרי שבאמת זקוק לתיקון הוא כמות הזרים הכוללת שכל קבוצה יכולה לרשום - כדי למנוע כאן מצבים של רכבת זרים שהקהל לא מספיק ללמוד את שמותיהם. בנוסף, צריך לתקן את מועדי ההעברות המאוחרים ולקצר אותם משמעותית.

אתמול הושג הסכם, אבל ממש לא בטוח שהוא טוב לתחרותיות בליגה. בסיס ההסכם הוא מענק של מעל שני מיליון שקלים לקבוצה שתשתף ארבעה זרים. זה רק יגרום לקבוצות המובילות להגדיל את הפער. הן לא זקוקות לכסף הזה וישתפו חמישה זרים. רוב קבוצות הליגה צריכות את הכסף, ועשויות להישאר עם זר אחד פחות - מה שיפגע בתחרותיות.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

לסיום, ארצה לומר שהצלחת שחקנים וקידומם לא נעשים באמצעות חוקים, אלא באמצעות התמודדות. דני אבדיה, בן שרף, רומן סורקין, תמיר בלאט ותומר גינת לא הפכו לשחקנים מובילים בגלל חוקים ותקנות. הם פשוט היו מספיק טובים.