בשבוע האחרון מסתובב ויכוח נוקב האם דני אבדיה הוא הספורטאי הישראלי הגדול בכל הזמנים או הספורטאי הישראלי הגדול בהיסטוריה. עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון - אני מצדיע לדני אבדיה, אני חושב שהוא ענק, אבל, אולי תרגיעו עם ההתלהבות חסרת הפרופורציות? אתם נשמעים כמו דונלד טראמפ במסיבת עיתונאים.
אין לי ציפיות משדרי כדורסל שמעידים על עצמם שהם חברים אישיים שלו, וגם מתפרנסים מסיורים מודרכים למשחקי ה-NBA של דני ברחבי ארצות הברית. אבל מה עם השאר?
נכון שזאת תקופה כזו שבה כל רגע שיכול להרים את המורל הלאומי חשוב ועוזר, ודני בהחלט נותן לנו רגעים כאלה, אבל לא צריך לזרוק הצידה את כל ההישגים והספורטאים הישראלים הגדולים שהיו לנו (לא שאנחנו מעצמת ספורט, כן?) בגלל כמה חודשים טובים של כדורסלן אחד.
כדורסלנים נמדדים בתארים
גם אם הוא מוכשר וסימפטי כמו דני, שההישג שלו בסוף הוא עלייה לשלב הפלייאוף. אתם זוכרים שלא כזה מזמן היה לנו מאמן ישראלי, דיוויד בלאט, שאימן קבוצה בגמר הפלייאוף של ה-NBA? וגם מאמן ישראלי, אברם גרנט, בגמר ליגת האלופות.
אוקיי, מאמנים לא נחשבים לספורטאים? מה אם אזכיר לכם שיש לנו שחקן ששיחק בקבוצה שזכתה באליפות ה-NBA. עומרי כספי שלנו היה חלק מגולדן סטייט שזכתה באליפות וגם קיבל טבעת אליפות. נכון שהוא לא היה הכוכב של הקבוצה כמו דני אבדיה, אבל כדורסלנים נמדדים גם בתארים.
הסטטיסטיקות של דני אבדיה מרשימות מאוד פלוס. מקום 14 ברשימת הקלעים העונה עם ממוצע של 24.2 נקודות למשחק זה מטורף. אבל זו סטטיסטיקה אישית. ואם יש משהו שחינכו אותנו בספורט, זה שבראיון אחרי משחק השחקן, לא משנה בכלל באיזה ענף קבוצתי, אמור להגיד "הסטטיסטיקה האישית שלי לא חשובה, העיקר זו התוצאה של הקבוצה".
מצד שני, במקרה של אבדיה, כבר שנים מרגילים אותנו לקום בבוקר לראות מה הסטטיסטיקה האישית של דני, וכותרת משנה במקרה הטוב מה עשתה הקבוצה שלו. גם אם הוא הפסיד, הכותרת תהיה דני עם משחק ענק, 28 נק', 7 ריבאונדים ושמונה אסיסטים. ואז בקטן: בהפסד ב-20 הפרש למיאמי או ונקובר.
מתערב אתכם שחצי מהאנשים שדיברו אתכם השבוע על דני אבדיה, לא יודעים באיזו קבוצה הוא משחק, רק באיזו ליגה. כדורסלנים גדולים זוכים בתארים קבוצתיים, לא אישיים. לארי בירד, מג'יק ג'ונסון, מייקל ג'ורדן וסטף קרי, מעבר לסטטיסטיקה האישית, הביאו אליפויות. אלן אייברסון, דומיניק וילקינס ופטריק יואינג היו לא פחות טובים בסטטיסטיקות, אבל הם לא הביאו אליפות.
מיקי ברקוביץ' הגדול מכולם
אני לא צריך לעשות בגוגל סטטיסטיקות של מיקי ברקוביץ' כדי לדעת שהוא הגדול מכולם, כי יש לו שני גביעי אירופה, אינסוף אליפויות וגביעים, מקום שני באליפות אירופה לנבחרות והוא שינה את הספורט הישראלי.
לינוי אשרם הביאה מדליית זהב אולימפית ושתי אליפויות אירופה בקרב רב בהתעמלות אומנותית. לא יודע מה היה ממוצע הנקודות שלה בתחרויות, אבל היא מועמדת לספורטאית הישראלית הגדולה אי פעם.
מודה ומתוודה, הייתי צריך לוודא בגוגל שאני רושם את השם שלו נכון, אבל לארטיום דולגופיאט יש מדליית זהב בטוקיו 2020, הוא אלוף עולם, פעמיים אלוף אירופה, בתרגיל הקרקע בהתעמלות מכשירים. ספורטאי ענק שאם היה מגיע רק לשמינית גמר באולימפיאדה, גם בגוגל לא הייתי מצליח למצוא את השם שלו.
אורן סמדג'ה, גל פרידמן, אסתר רוט-שחמורוב, ירדן ג'רבי - עשו הישגים הרבה יותר משמעותיים מלככב בקבוצת NBA שהגיעה לפליי-אין של החוף המערבי.
אז מה חסר לדני אבדיה?
דני אבדיה הוא הכדורסלן הכי טוב ומוכשר שהיה בישראל אי פעם. והלוואי שיהיה גם הכי גדול בהיסטוריה. הוא חרוץ, מקצועי, חמוד, יש לו סטייל והוא מייצג אותנו בגאווה, אי אפשר שלא לאהוב אותו. ומגיע לו. אבל יש לו עוד הישגים בדרך לקטוף כדי להיות הגדול מכולם.
הדרך לשם כבר התחילה עם שתי אליפויות אירופה לנבחרות צעירות, שאני מודה שזה הישג שמרגש אותי הרבה יותר מלהיות באולסטאר. עכשיו תביא איזו אליפות NBA או אפילו עדיף, מדליה עם נבחרת הכדורסל של ישראל, ותהיה מועמד לתואר הספורטאי הישראלי הטוב בכל הזמנים.
