קשה לדמיין את הכדורגל העולמי בלי פפ גווארדיולה. אך לצד ההצלחות שנמשכות כבר 18 שנה, קשה לחשוב על הרבה אנשים בכדורגל שמעוררים יותר אנטגוניזם ממנו.
כמו כל בן אדם מוצלח, גם למאמן הספרדי יש לא מעט שונאים. אלה יכולים להיות שחקני עבר שהוא "גירש" מקבוצותיו, כמו זלאטן איברהימוביץ', יאיא טורה וסמואל אטו שהקדישו פרקים בספרים ליחסיהם העכורים עימו. אלו יכולים להיות אוהדי הקבוצות היריבות שמאסו בו. ובאופן כללי, אנשים שמיצו אותו ומחפשים דמות אחרת, מרעננת, חדשה.
הערב פפ ומנצ'סטר סיטי יארחו את ריאל מדריד בגומלין שמינית גמר ליגת האלופות כשהם עם הגב אל הקיר, אחרי הפסד 3:0 בשבוע שעבר בספרד. רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לעתידו של גווארדיולה בסיטי, ולאור חוסר הוודאות הזו, ייתכן שהערב יהיה משחקו האחרון בקריירה בליגת האלופות.
לאור זאת, ריכזנו את הסיבות שגורמות לאוהדי הכדורגל בכלל ולאלו הישראלים בפרט לא לאהוב אותו.
מתחכם יותר מדי
ההצלחה של פפ גווארדיולה כמאמן בוגרים הייתה מיידית עם טרבל בעונה הראשונה, בברצלונה שנחשבת לאחת הקבוצות הגדולות והמלהיבות בתולדות הכדורגל. פפ הוצג כגאון וכמהפכן, ולפעמים זה עולה לו לראש.
במיתולוגיה היוונית איקרוס התעלם מהאזהרה שלא לעוף גבוה מדי, חום השמש המס את השעווה שחיברה את כנפיו והוא התרסק למותו. גווארדיולה הוא אולי מבריק ומתקדם ממקביליו, אבל גם הוא למד על בשרו, לא פעם במהלך הקריירה, שמי שמתקרב יותר מדי לשמש עלול להישרף.
דוגמה בולטת לכך הייתה בגמר ליגת האלופות עם מנצ'סטר סיטי נגד צ'לסי ב־2021. לאורך כל העונה עלה פפ בהרכב עם אחד משני הקשרים האחוריים שלו - רודרי ופרננדיניו. בגמר הזה הוא דווקא החליט לערוך ניסוי ראשון ולעלות בלי אף אחד מהם. התוצאה? הפסד 1:0 ליריבה הנחותה בהרבה ומפח נפש בגמר האלופות הראשון של סיטי.
בשל המעמד זו הדוגמה הזכורה ביותר, אבל ממש לא היחידה. פפ נוהג להתחכם לא פעם במשחקים גדולים, ויש שחקנים בסיטי בעבר ובהווה שיכולים להעיד כי שיחקו בחמש עמדות שונות, ולא מתוך אילוץ. לפעמים זה עובד, אבל גם מבלבל את השחקנים ומתנקם בקבוצה - העיקר שפפ יסופק מתחושת העליונות שלו.
שוחה בכסף ומטיף
עד היום מתנהל הוויכוח - מי ראוי לקבל את עיקר הקרדיט להצלחת ברצלונה תחת פפ: האם הוא זה שאחראי לשדרוג העצום של הקבוצה מהתקופה שקדמה לו, או שמא קיבל לידיו קבוצת חלומות על מגש של כסף? יש לזכור ששחקני מפתח כמו צ'אבי, אנדרס אינייסטה וקרלס פויול כבר היו אלופי אירופה עם נבחרת ספרד ב־2008, לפני שפפ אימן משחק בוגרים אחד.
במקרה של בארסה קשה לשפוט, אך בתחנותיו הבאות זה יותר פשוט. את באיירן מינכן הוא קיבל ב־2013 אחרי הטרבל ההיסטורי של יופ היינקס, ואף שהשמות שם אולי היו פחות מושכים מליונל מסי ושות', זו הייתה קבוצה קטלנית, סוחפת ומוחצת באותה מידה.
באיירן המשיכה לזכות באליפויות גרמניה תחת פפ, וניתן לזקוף לזכותו רבות, אבל את המכונה המשומנת שקיבל הוא לקח קצת אחורה, והקסם שהיה תחת היינקס נעלם יחד עם עזיבתו.
את סיטי הוא כמובן הרים לגבהים חדשים (אף שנדרשו לו שבע עונות עד לזכייה בליגת האלופות), אבל גם צריך להתייחס לפיל שבחדר. פפ עובד במועדון חסר מגבלות כלכליות. הוחתם שחקן ב־60 מיליון יורו ונכשל? לא נורא, נביא מישהו במקומו ב־70 מיליון.
הדבר הכי מכעיס הוא שפפ מעז להשוות את הבזבוזים של סיטי לאלו של קבוצות אחרות באנגליה. מועדונים היסטוריים שלא הורכבו מחדש בצורה מלאכותית, ונעזרים בדורות של קהל אוהדים נאמן כדי לממן את עצמם - ולא תלויים בתעשיית הנפט במפרץ הפרסי.
נגד סיטי עדיין עומדת האשמה בגין 115 הפרות של החוקים הפיננסיים בפרמייר ליג במשך קרוב לעשור שנים - חלקן בתקופתו של פפ. כל עולם הכדורגל מחכה כבר שנים לפתרון הסוגייה. ללא כסף הנפט שנכנס למועדון, סיטי אולי הייתה נאבקת כיום מול סאות'המפטון ודניאל פרץ בצמרת הצ'מפיונשיפ, אבל העיקר שפפ מתלונן על עומק הכיסים של ליברפול ומנצ'סטר יונייטד.
ההשראה שפגעה בענף
גווארדיולה הוא לא רק מאמן, אלא פילוסוף של המשחק. בברצלונה הנהיג את ה"טיקי־טאקה", סגנון של הנעת כדור אינסופית שהתיש את היריבות (ועל הדרך גם את הצופים), ולחטוף בחזרה את הכדור מהר כשמאבדים אותו. מאמנים רבים ניסו לחקות את הסגנון, עד פגיעה יחסית באטרקטיביות של הכדורגל.
מבין עשרת השחקנים שהשלימו הכי הרבה מסירות העונה בפרמייר ליג, שמונה הם בלמים ושניים קשרים אחוריים. בעונת 2014/15 למשל הרשימה הורכבה כולה מקשרים, רובם יצירתיים כגון ססק פברגאס, דויד סילבה וכריסטיאן אריקסן. נתון זה מבהיר עד כמה עמוק השינוי שהמשחק עבר.
מאמן ארסנל מיקל ארטטה, ששימש לפני כן עוזרו של פפ בסיטי, סופג לא מעט ביקורות על כך שהכדורגל שלו משעמם ושההתקפה שלו מבוססת על מצבים נייחים. אוהד הכדורגל הממוצע מאס בצפייה בהתמסרויות בין השוער לבלמים ומתגעגע לעידן הפנטזיונרים, שתם.
עמדת הפליימייקר, או בשמה השני עמדה 10, כמעט נעלמה ממפת הכדורגל המודרני. גם אצל גווארדיולה בסיטי היו שחקנים שהלכו לאיבוד, ובראשם פנטזיונר אחד. ג'ק גריליש נרכש מאסטון וילה בסכום של תשע ספרות, אבל בסיטי איבד את חופש הפעולה ונראה כמו חיית פרא שרק רוצה להשתחרר מהכלוב.
אז נכון, אי אפשר להאשים את פפ בכך שמנסים לחקות אותו, אבל בהחלט יש לו חלק בכך שהכדורגל הפך לקצת פחות יצירתי בעשור האחרון.
צביעות אנטי-ישראלית
ולקינוח, אי אפשר בלי חלקת האלוהים הקטנה שלנו, הישראלים. פפ לא רק הצטרף לגל המפורסמים שרוכבים על הטרנד הפרו־פלסטיני, אלא לקח אותו לקיצון כמו הגרועים שבקונספירטורים.
באחד מנאומיו אמר שהמראות בעזה גורמים לו לפחד על הילדים שלו, אף ששום איום קיומי לא מרחף מעליהם. בנאום אחר, עם פרטי הלבוש האופנתי - הכאפייה - הוא אמר שהעולם הפקיר ונטש את הפלסטינים.
מעניינת הטענה הזו לנטישה, בטח לנוכח השתיקה הרועמת מצידו כשהמשטר האיראני רצח בתחילת השנה עשרות אלפים מאזרחיו שרק רצו אותו "חופש" שפפ מייחל לפלסטינים. על ההתעלמות המוחלטת שלו ממה שעוללו מפלצות חמאס ב־7 באוקטובר אין צורך להרחיב.
המאמן האגדי אריגו סאקי אמר שכדורגל הוא "הדבר הכי חשוב מבין הדברים הלא חשובים". אז על אלה, נניח, עוד נוכל לסלוח לפפ. אבל אנחנו, הישראלים, נוטים להיות מאוד אמוציונליים, וכשמישהו מפנה לנו את הגב בבוטות בשעתנו הקשה - אנחנו לא שוכחים.
