בחודש שעבר ישבתי בבלומפילד, שער 7 למעלה, במשחק בין הפועל תל אביב לבני ריינה. דניאל דאפה נכנס עם הפקקים, בשתי רגליים, בשוער ריינה גליקליך. מלמלתי לעצמי “אדום”, אשתי הסכימה, אריאל, שישב איתנו, אמר שאין מוצא אחר. כל היציע היה משוכנע שבתוך דקה דאפה יעשה את דרכו למקלחות, בראש מורכן. השופט אוראל גרינפלד הסתפק בכרטיס צהוב - אזהרה.
באותן שניות, במעלה היציע, אתה אומר לעצמך שאם גרינפלד, שופט בינלאומי מעוטר ומנוסה, קבע כך - הוא בטח יודע. הרי הוא מכיר את החוקה, נעזר בשופטי ה-VAR, אולי גם התייעץ עם הקוון. למחרת קבעה הוועדה המקצועית של איגוד השופטים שהעילוי טעה, ואני, שישבתי במרחק של קילומטר, צדקתי. איך זה הגיוני?
בני אדם טועים, גם אם מעמידים לרשותם את האמצעים המדויקים ביותר. אבל מאז כניסת ה-VAR, כמות הטעויות הייתה אמורה לרדת בצורה דרמטית - בוודאי טעויות שהצופה הפשוט מזהה מרחוק וללא משקפת. הן היו אמורות להיעלם, או לפחות להצטמצם ב-95 אחוזים.
אסור להסתפק בבינוניות
לעיתים אני תופס את הראש ולא מצליח להבין כיצד שופטי ה-VAR, שיושבים בסביבה סטרילית ויכולים להריץ הילוכים חוזרים שוב ושוב, מסייעים דווקא לביסוס הטעות. חבר’ה אינטליגנטים, שכבר שנים מפרפרים בין המגרשים, מכירים את כל ה”שטיקים” - ודווקא הם מפילים את חבריהם בענק, וכנראה שלא במזיד.
איגוד השופטים צריך להבהיר לאנשים האלה שהשעיה פה או הקפאה שם אינן פתרון. מי שלמרות הסיוע הטכנולוגי הורס יותר מדי משחקים - צריך לשלם, עד כדי הוצאה ממושכת מהסגל הבכיר ותרגול ארוך בליגות הנמוכות.
כולם מדברים על ההצטיינות של ספיר ברמן, אך האיגוד צריך לשאול היכן קליברים כמו גרינפלד. הוא היה אמור להיות הסמן המוביל לאחרים, דוגמה למצוינות שמובילה לרמות הגבוהות. אבל כשהוא אינו מתבלט, קשה לבוא לאחרים בטענות על ציון של “מספיק” בקושי. אסור להסתפק בבינוניות - חובה לדרוש הרבה יותר.
