ערן זהבי הודיע על פרישה, הודעה שמסיימת קריירה שנכתבה בניגוד לכל תסריט הגיוני של שחקן כדורגל ישראלי. ערן, ילד/נער שלא סומן כעילוי, צמח במחלקת הנוער של הפועל תל אביב (עם יציאה קצרה לעירוני ראשל"צ בגיל נערים), דרש להיות מושאל לרמת השרון כדי לצבור דקות משחק אחרי שסיים את גיל הנוער כי ידע שהסיכוי שיקבל דקות משמעותיות בבוגרים של האדומים נמוך, חזר להפועל כשחקן רוטציה, לעיתים כקשר ואפילו כמגן ימני (שיחק איפה שיש מקום פנוי) וסיים כסמל וככובש של אחד השערים הגדולים ביותר של הפועל ת"א בכל הזמנים - שער שהביא את האליפות הכי דרמטית בתולדות הכדורגל הישראלי.
כל הקריירה של ערן מלאת תפניות ושינויים ותמיד הוא מצא את עצמו בסוף מנצח. אמנם הוא הבקיע את שער האליפות האחרון של הפועל ת"א, אך יסיים את הקריירה כאחד הסמלים הגדולים ביותר של היריבה העירונית - מכבי תל אביב. הוא עשה את הבכורה בנבחרת רק בגיל 23 כקשר, וסיים אותה כגדול חלוציה וכמלך השערים של הנבחרת בכל הזמנים.
הוא יצא לסין בגיל 28 והפך גם שם, בליגה ששיחקו בה כוכבי נבחרות ארגנטינה וברזיל קרלוס טבס, אזיקיאל לאבצי והאלק, לשחקן העונה ולמלך שערים כשהוא מציג מספרים יוצאי דופן עם מעורבות ב־134 שערים ב־117 משחקים, המשיך לפ.ס.וו איינדהובן וגם בהולנד סיים כמו גדול עם גביע. אפילו החזרה למכבי תל אביב בגיל 35 - כזו שלרבים מגדולי שחקנינו הסתיימה עם טעם חמוץ, הסתיימה כמו כל דבר אצל זהבי - בדמעות של אושר ובשתי אליפויות.
מודל לחיקוי
הפרישה של זהבי אינה רק סופה של קריירה - היא קו סיום לסיפור יוצא דופן על אמונה, על התמדה, על שינוי זהות מקצועית ועל הפיכתו לאחת הדמויות המדוברות והמשמעותיות בתולדות בכדורגל הישראלי. ילדים צעירים שמתחילים לשחק כדורגל חולמים להיות ליונל מסי או כריסטיאנו רונאלדו - יחידי סגולה עם כישרון ייחודי שבלתי ניתן לחקות. אם נהיה פרובינציאליים, אז אצלנו המודלים הם יוסי בניון, מנור סולומון או אולי אוסקר גלוך, שחקנים עם כישרון עילאי שסומנו מהרגע הראשון והיה ברור שיש בהם משהו מיוחד.
אבל מי שבאמת צריך להוות מודל לחיקוי לילדים במחלקות הנוער הוא דווקא ערן זהבי. לא ילד פלא, לא "נבחר לעתיד", אלא שחקן שכל חייו רדף אחרי ההוכחה שהוא שווה, שהוא טוב, שלעולם לא הסתפק במה שיש ושוב ושוב הצליח להרים את הרף. הוא לא נשען על כישרון גולמי, אלא בנה את עצמו, שלב אחר שלב, בעבודה קשה, במוסר עבודה אדיר, במקצוענות. גם כשהפך לגדול שחקני הדור, הוא המשיך להתאמן כמו מכונה, לשמור על הגוף, ללטש את הסגנון, להישאר רעב.
אפילו בעונה שעברה, כשאיבד את מקומו בהרכב, הוא לא הרים ידיים. הוא המשיך לעבוד, לשמור על שקט תעשייתי, למרות הקושי הנפשי, למרות שבתוכו הייתה מערבולת של רגשות ואף שכל מי שמסביבו אמר לו שעושים לו עוול והוא חייב לשחק.
ובסוף, כמו כל דבר בקריירה של זהבי, זה השתלם לו בגדול - הוא התעלה בדיוק בזמן, במשחקי הפלייאוף, והפך שוב לשחקן המרכזי של האלופה - ממש בישורת האחרונה של העונה, שבדיעבד התבררה גם כישורת האחרונה של הקריירה. וזה בדיוק סיפורו של ערן זהבי, סיפור שהוא שיעור לכל ילד ששואף להצליח בתחום שלו.
מתי מעט מסומנים מגיל אפס והדרך שלהם להצלחה סלולה. הקושי הוא לבוא מלמטה, כשאתה אחד מתוך אלפים, ולהגשים את החלומות שלך. גם בזכות הכישרון כמובן, אבל בעיקר בזכות עבודה סיזיפית, אמונה, התמדה, קבלת החלטות חכמה, למידה מטעויות, נחישות, אופי ורעב בלתי נגמר. ואת זה זהבי עשה בענק, ואולי, מעבר לתארים ולשיאים, זו המורשת הכי גדולה שהוא השאיר לנו כאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו