מחזור שמיני בליגת העל, לפני חודשיים בדיוק. עירוני טבריה משווה בתוספת הזמן ל־1:1 מול מכבי חיפה, בקאמבק המתוקשר של ברק בכר. המאמן, שאיבד שליטה בדקות הסיום, טס לחדר ההלבשה, הספיק להחליק יד עם הקולגה אלירן חודדה, ונעלם מתחת לסוכך. שום הודיה, מחווה או אפילו נפנוף מרחוק ל־3,762 הירוקים שהגיעו לנוף הגליל כדי לצפות בשיבת המשיח, ואכלו את הלב. אילו ניצח, סביר להניח שהיה מגיע עד אליהם ומוחא כפיים.
יום שני השבוע בסמי עופר. סוף פודגוראנו, שתוסכל על הספסל בהפסד 2:1 לבית"ר ירושלים, ירד לחדר ההלבשה בלי להודות לקהל. וואו, וואו, וואו. על עבירת המשמעת הנוראית הזו המחנך הדגול לא יכול היה לעבור בשתיקה. נראה לכם שגם שחקן מפתח שלא הודה לקהל היה מושעה? אשרי המאמין והמאמן. על אחד שממילא לא בתוכניות אפשר לעשות ספין תקשורתי, ועל הדרך גם להחניף לאוהדים המבואסים. כאילו רק זה מה שהיה חסר להם אחרי הסוף המר. תשואות מסוף הממורמר.
לפודגוראנו, בניגוד גמור לבכר, לא היה חלק בהפסד. ההתחכמות בהצבת גוני נאור כבלם היא שעלתה לקבוצה ביוקר, בדיוק כמו הוויתור של המועדון על זיו בן שימול, שדווקא הודה בסיום לקהל. של בית"ר.
בכלל, עושה רושם שהמאמן שזכה בשלוש אליפויות קצת עף על עצמו, ואולי בגלל זה העיפו אותו בהמשך גם מהכוכב האדום וגם מהמועדון הירוק. העיקר שכתבי ופרשני החצר המקומיים, שחישבו את קיצו לאחור של דייגו פלורס הארגנטינאי, מקבלים עכשיו הכל בהבנה.
ב־6 בינואר יגיע בכר ל"ערב יזמות במדבר" שמארגנת "החברה הכלכלית לערד", בשיתוף העירייה. לפי ההודעות הרשמיות הוא יעביר שם "הרצאה סוחפת על איך מקבלים החלטות תחת לחץ, מובילים אנשים להצלחה והופכים משברים למנועי צמיחה מטורפים". כמה ישלמו לו, אם בכלל? המארגנים הנסחפים לא טרחו להשיב. ככה זה כנראה בחברה הכלכלית לערד. מתביישים לדבר על כסף.
בכר, כך פורסם, הוא המאמן בעל השכר הגבוה ביותר בליגת העל. 170 אלף שקל נטו בחודש. האם הוא צריך להשחית זמן בהרצאות, או חלילה לחלטר למען השלמת הכנסה? שאלה טובה. מה שבטוח, לאור נפילותיו בשנתיים האחרונות כדאי לעדכן קצת את נושאי הרצאתו ולדומם קמעה את "מנועי הצמיחה המטורפים".
במקום זה, מאמן מכבי חיפה יוכל לדבר על איבוד עשתונות בדקות האחרונות (מול טבריה, בני סכנין והירושלמיות); הסבה מקצועית של קשר אפור לבלם שעשה חור; ייבוש חלוץ שנרכש במאות אלפי דולרים כשהקבוצה מתקשה לכבוש; הקשר בין כישלונות במגרש למשחקי כבוד; וכמובן הפספוס של שחקני בית שהופכים לנכס בקבוצות אחרות. לא רק בן־שימול, ירין לוי וטימותי מוזי. מכיוון שההרצאה בערד, חובה להזכיר גם את עופרי ארד.
השאלה המטופשת של שכטר וגוטמן
"בית"ר ירושלים יכולה לזכות באליפות?". את השאלה הגורלית הזו הציג בסיום לבכר התחקירן איתי שכטר. המאמן המנוצח נתן תשובה מפתיעה ומורכבת: "לפי הטבלה כן". ברכות למראיין, שחילץ עדות חותכת שהטבלה לא משקרת.
גם את ברק יצחקי עצמו שכטר שאל: "האם בית"ר רצה לאליפות?", ושכנו באולפן טל בן חיים הצטרף ללחץ ועקץ את המאמן, שמדבר כביכול בקלישאות. אפשר לחשוב שהקושיה שלהם הייתה מקורית, שלא לדבר על הערך הרב בהצגתה למאמן היריבה.
אלה שאינם יודעים לשאול לא לבד, ודי ברור ממי למדו לראיין. בשבוע שעבר, אחרי שבית"ר ירושלים ניצחה בתוספת הזמן בטדי את בני סכנין, הציג אלי גוטמן את השאלה המבריקה למאמן האורח: "שרון, האם בית"ר קבוצה לאליפות?". גם מימר, עד כמה שזה נשמע מפתיע, לא שלל את האפשרות.
בהמשך, אגב, כשברק יצחקי התייצב בפני המצלמה גוטמן אמר לו: "ברגע ששמעתי את השיר 'גם בתקופות הכי קשות' (של אוהדי בית"ר ביציע) ידעתי שבית"ר תבקיע ותנצח". מוזר, כי זה בדיוק מה שהם שרו גם בדקה ה־89, בהפסד הביתי 1:0 להפועל באר שבע בחודש שעבר. איפה שיר צדק כשצריך אותו?
הפופוליזם הלאומי של ינאי
לעופר ינאי קצת קשה כנראה אחרי כמעט שבוע בלי כותרות. בהודעה דרמטית ובומבסטית נמסר מטעמו כי "בעקבות האירוע שבו הותקף על רקע אנטישמי וקיבל קריאות כגון 'יהודי מלוכלך' – באתונה, קבע הבעלים כי מהיום דגל ישראל יתווסף לגופייה של הפועל תל אביב, וכבר פנה להנהלת היורוליג בנושא".
מכיוון שאת המדים הרשמיים קובעים בתחילת העונה, ובעניין מעורבים שיקולים מסחריים, לא בטוח שהדגלנים במטה היורוליג בברצלונה יעברו לדום.
האמת? גם לא צריך להתרגש. לא רק משום שתחרות בין קבוצות היא לא יורו ולא אירוויזיון, ואוהדי יריבות עירוניות עוינים לעיתים אלה את אלה יותר מאשר כל יריבה מארץ אחרת. זה נכון לגבי ריאל מדריד וברצלונה, פנאתינייקוס ואולימפיאקוס, הכוכב האדום ופרטיזן, מכבי והפועל.
חוץ מזה, חלק ניכר מהמשתתפות במפעל משחקות גם ככה עם סמל המדינה על הגופיות. ינאי לא נלחם על כך, למרות האירוע הלאומי הטראומטי שעברנו. רק עכשיו, כשהוא נפגע באופן אישי, בכוונתו להניף את נס המרד. אם ככה, למה לא להוסיף לגופיות גם דגל של ידידתנו הגדולה, זו שדומיננטית מאוד בהצלחות על הפרקט ובמלחמה כאחד? לבראיינט, אוטורו ובלייקני לא מגיע דגל?
ולגמרי לא בטוח שזה מה שרוצה רוב האוהדים. ודאי לא אלה מהכדורגל, שהמשטרה דרשה שיחליפו חולצות עם עצמם. הדילמה הלאומית הזו מתחזקת עשרות מונים בחג המכבים. לפני המשחק מול הכוכב האדום בירושלים, למשל, החליטו בהפועל להדליק נר שלישי בזמן שהשחקנים ערכו חימום, ושלוחה של מקהלת הצבא האדום ביציע לא שרה "מעוז צור", אלא צעקה: "אנטיוכוס, אנטיוכוס". זה ממש לא הפריע למנהיג היווני דימיטריס איטודיס לכבד בסיום את העם היהודי בברכת "הפי האנוקה".
עם כל כך הרבה לאומים וצבעים, כשכבר קשה לומר מי נגד מי, אולי עדיף לינאי להניח לכותרות ולפופוליזם. כי בינינו? כשמתמקדים רק בכדורסל, ומסתכלים על טבלת הסיבוב הראשון, הכי מתאים דגל הגאווה.
האבידה הגדולה של ערוץ הספורט
מותו של אבי מלר, איש תקשורת נפלא ויוצא דופן, גרר גם לא מעט הספדים מסדרת "אני והמנוח". למשל איל ברקוביץ' שסיפר: "הוא שידר את המשחק הכי גדול שלי באנגליה". זו תופעה שכיחה אצלנו, שבה כתבים, שדרים ופרשנים ריקים מתוכן ומנופחים באגו משוכנעים שהם עצמם הסיפור. מלר היה בדיוק ההפך מכך. עומק ידענותו ורוחב אופקיו מעולם לא פגמו בצניעותו, בתחושת השליחות, בתשוקה ובמקצוענות הבלתי מתפשרת שלו.
לכתו של מלר חייבת להיות גם עת לחשבון נפש מצד הערוץ שבו הועסק במשך עשרות שנים. האם להמשיך בהידרדרות לכיוון החפיפניקיות, הרכילות, הרדידות והעלגות של פטפטנים המהללים את הישגיהם הווירטואליים, או דווקא עכשיו לחזור למוטב?
כלומר, לבנות מחדש את הערוץ עם כוחות חדשים, מקצוענים, יסודיים, אינטליגנטים, מהימנים ורהוטים. כאלה שייכנסו אט־אט לנעליהם הגדולות של עמודי תווך כמו מודי בר־און, מאיר איינשטיין ואבי מלר ז"ל. זו תהיה המחווה הגדולה ביותר שראשי ערוץ הספורט יוכלו לעשות לשמירת מורשתם, כבודם וזכרם.
דברי חכמים
"אם מכבי חיפה מנצחת את בית"ר, מנצחת את באר שבע ומשיגה שני ניצחונות יותר מבאר שבע, היא מועמדת לאליפות עוד העונה".
העיתונאי, השדר והאוהד יוני הללי מציג את מתווה הניצחון המוחלט, לפני הכישלון כבר בשלב הראשון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו