למה בעצם לא? בעונה שמכבי תל אביב מגמגמת ומכבי חיפה נזכרת להתעורר באזור חנוכה, בית"ר ירושלים יכולה לתת פייט לבאר שבע ולהסתכל לכל מועמדת בכחול של העיניים. אליפות היא לא מילה גסה, או אם תרצו - היא ממש מעבר לפינה.
הרי בואו, אנחנו לא מדברים על ברצלונה כיריבה, או קרב צמרת בפרמייר ליג, כולה הליגה השישית בטיבה במזרח התיכון. כל מה שצריך זה לשמור על יציבות, לא ליפול בקטנות מול טבריה, והעיקר - להיות נאמנים לקו המוביל שהביאנו עד הלום.
וברק יצחקי שיחק אותה. הוא לא התחכם, לא ניסה ללכת על בטוח, אלא בנה קבוצה על פי הדנ"א המקורי של בית"ר מהימים של מלמיליאן, דרך אוחנה, שאלוי, פישונט, ואפילו יצחקי עצמו כחלוץ. קבוצה שבאה לשחק התקפי, לפרק, להבקיע כמה שיותר ולא לגנוב ניצחון ועוד שלוש נקודות, הכי רחוק מהנוסחה שרקחו במעבדות ימק"א בע"מ.
אז נכון שדן ביטון נותן עונה גדולה בבאר שבע, וקינגס קאנגווה הוא מהזרים הגדולים שדרכו כאן, בטח בעשור האחרון, אבל כששמים מולם את ירדן שועה, דור מיכה ועומר אצילי, זה חתיכת פרונט עם יומרה.
עם כל הכבוד לביטון, בעיניי שועה הוא הכישרון הכי גדול שיש כיום לליגה להציע. היכולת שלו למצוא שחקן פנוי, הטאץ' העדין במסירה והסיומת האלגנטית אלה תכונות שנדיר למצוא בביצה שלנו. אני רק מקווה שישמור על הברגים מחוזקים לפינאלה בחודש מאי ולא ייכנע לאגו ולעצבים, שמופיעים אצלו מדי פעם. אם יעשה זאת, השמיים מבחינתו הם הגבול.
יש עוד דרך ארוכה לסיום, או אם תרצו - שורה של מבחנים בדרך לקיבוע מעמדו של ברק יצחקי בצמרת המאמנים, אבל המאמן כבר הוכיח שהוא מבין את סביבת העבודה, לא סוטה מדרכו וכעת רק צריך לשלוט בסוסי הפרא כדי שיביאו למועדון תואר נוסף.
המשחק בסמי עופר הוא וואחד משוכה, אבל בית"ר ירושלים טובה ממכבי חיפה ואם היא רוצה לקבל חותמת רשמית של "מועמדת", היא צריכה לשחק כמו הדגם הישן שעבד מצוין ב-1987 עם מאסטרו מלמיליאן וב-2007 עם חלוץ מוכשר בשם ברק יצחקי.
