ערן זהבי הוא אחד הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. כל עניין המיקומים והדירוגים הוא בעיקר חומר לשעות הפנאי, שנוכל להתפלסף בינינו, אבל אין ספק שערן זהבי נמצא בין הגדולים שהיו כאן אי פעם.
הוא שבר שיאים, פרץ תקרות זכוכית, שבר לבבות של אוהדי היריבות וגם נתן, והרבה - שערים, רגעים לפנתאון, מנהיגות ואליפויות. ובכל זאת, אני אישית אשמח אם הוא יפרוש עכשיו. אין לי שום זכות להציע למישהו מתי לפרוש, בטח לא לספורטאי, ובטח ובטח שלא לאחד כמו ערן זהבי. אבל זו משאלת הלב שלי בלבד: שיפרוש.
ואני מרגיש כך רק בגלל שאני אוהב את ערן זהבי. אני אוהד מכבי תל אביב, והוא השחקן שאני הכי אוהב בעולם. הסיבה שאני הכי אוהב אותו אינה רק האליפויות ורגעי האושר שנתן לי, אלא גם הרגעים שבהם גרם לי להבין בכל פעם מחדש שהוא גדול יותר ממה שחשבתי. בכל פעם שחשבתי שערן זהבי גדול, אבל לא עד כדי כך, הוא הוכיח שכן, ואף מעבר לכך. במכבי תל אביב, בסין, בהולנד ובנבחרת - הוא באמת היה ספורטאי ענק.
הפך מכדורגלן לסלב
וידעתם שזה יגיע, תודו, הנה זה בא, א ב ל - בשנים האחרונות אנחנו מדברים פחות ופחות על הכדורגל ויותר על המסביב. זה התחיל בסין, שם דיברו בעיקר על כסף - כמה לכל גול וכמה לדקה על המגרש. אחר כך הגיע עניין סרט הקפטן של הנבחרת שהוא זרק בסמי עופר, ואז הוא כן בנבחרת ולא בנבחרת, השוד בהולנד, השאלה אם יהיה לו חדר לבד במלון או עם שותף, ובמכבי הוא לא משחק אבל מתנהג כמו מקצוען. הוא עולה מהספסל או לא עולה, ואז פודקאסט של בן בן ברוך, שבו הוא מדבר על הנחיתה על הירח ועל כך שהקורונה היא ניסוי חברתי.
בהמשך הגיעה תוכנית הריאליטי, וכולם מזהים את אשתו המקסימה שי (מישהו מכיר את אשתו של נמני?). ואז ההתלבטות אם לפרוש או לא, שיחות עם בית"ר ירושלים - יש, אין, לא רוצים, הוא לא רוצה, אולי ארה"ב, אולי דובאי. מגיעה ההכרזה שלא ישחק בישראל אלא רק במכבי תל אביב. ואז מתפרסם שהוא משחק פאדל.
אחר כך ידיעות שאולי הוא חוזר למגרש, שמועות על בני יהודה כבעלים-שותף וחלוץ מרכזי, ואתמול: הוא חוזר מפרישה אך רוצה לחתום בקבוצה שנמצאת במזג אוויר נעים. היום כבר מדווחים ש"גורמים מקורבים" אומרים שהוא נוטה לפרוש. זה כבר לא מרגיש כמו מעקב אחרי קריירה של שחקן כדורגל ענק, אלא אחרי סלב.
המשחק נגמר, לא יהיה כאן מהפך
הגדולה של ערן זהבי כחלוץ הייתה החדות, הדיוק והטיימינג. אבל בגיל 38, מבחינת הקריירה שלו, נראה שהוא קצת פחות חד מול השער, מחזיק יותר מדי בכדור, מושך זמן - ותכף מאבד אותו.
ערן זהבי הוא בעיניי הווינר הכי גדול שהיה בכדורגל הישראלי. השערים הקריטיים שנתן בזמן פציעות שינו חיים של אנשים - בהפועל, במכבי ובנבחרת. אבל עכשיו זה כבר לא "זמן פציעות". המשחק נגמר, התוצאה ידועה, לא יהיה כאן מהפך. מכאן ערן יכול לכל היותר לצמצם. איש לא ייקח ממנו את המשחקים האחרונים שלו: הוא קם מהקרשים של הספסל (למרות שזה כבר לא ממש ספסל), כנגד כל הסיכויים, ועל אפו וחמתו של המאמן - הביא אליפות למכבי תל אביב.
אבל כל הדיבורים האלה - חוזר למגרש, פורש, אולי כן, אולי לא, זה כל כך לא ערן זהבי הגדול. לא סתם הסמל המסחרי של זהבי היה הפיו-פיו, "האקדוחן". וכמו בסרט ששמו מסכם קצת את הקריירה של ערן, “הטוב, הרע והמכוער”: If you want to shoot – shoot, don't talk. או בעברית: איף יו וואנט טו פרוש – פרוש. דונט טוק. פיו פיו.
