להיות אוהד הפועל תל אביב זה אף פעם לא פשוט. מקצועית, התקופות הקשות הן הרוב המוחלט שלא מרפה ממך, וההצלחות המועטות כל כך לא מצליחות לספק, אלא הופכות לרגעים קצרים של אנחת רווחה. האולטראס יסבירו שמדובר ב-DNA המועדון, שהושרש בכל אוהדי הקבוצה כמעט, והם שונאים את הרעיון שזה עשוי להשתנות.
שינוי, אולי יותר נכון לכתוב חידוש, הוא זעזוע שבדרך כלל השמרנים בורחים ממנו, נאבקים בו, אבל במקרה שלפנינו – אוהדים אדומים אובססיביים – מדובר בהיפך. זו חבורה שמנסה להציג את עצמה כסופר ליברלית, אבל היא מתחלחלת ממהפכת עופר ינאי, המהפכה האדומה של השנים האחרונות.
מהיציעים של אוסישקין עליו השלום, דרך אלה של הדרייב אין המפונה ועד למתורבתים מדי של יד אליהו, מתגלגל הרעיון שהפועל תל אביב לא תזוז מדרכה המסורתית, האמונית אך חסרת האלוהים, אבל מתחת לאפם – גם אם הוא סופג את הריח – המכביזם וונאבי של הבעלים תופס את מקומו, איך לא ביציע הכבוד.
תהליך ההצהבה של האדומה כבר כאן
הקרע כבר כאן מזמן. גם המחאה, ההחרמה שמשאירה יותר מדי מושבים מיותמים, דווקא מצד הקהל עם הפוטנציאל הגדול כל כך, הרעשני והאיכותי ביותר לו היה בוחר להיות כזה. הם רוצים עדיין לנצח את מכבי תל אביב, היריבה השנואה כל כך, אבל לא מוכנים לקבל את העובדות של ההווה והעתיד, שיכולות להסתכם במשפט אחד: if you can't beat them, join them. או בגרסה מותאמת ובעברית: "אם אינך יכול לנצח אותם, תהפוך לאחד מהם – ואז תנצח אותם".
אפשר להבין את מי שמתנגד לתהליך ההצהבה של האדומה. מדובר בעיקר בפחד גדול מהפנים החדשות והזרות, תרתי משמע. גם כשים מדר יחזור מהפציעה הלא נגמרת שלו, ויקבל דקות משחק משמעותיות, הוא לא יחפה על הצל שמוטל על החיבור הישראלי, על ידי וסיליה מיציץ', אלייז'ה בראיינט, אנתוניו בלייקני ושאר סוללת שכירי החרב.
אין נשמה, אין שורשים, אין את הישן, המוכר והבטוח – זה כתב ההגנה שלהם על מה שכבר מזמן לא מתאים, גם לא למי שמפנטז לקצור תארים, אבל נאלץ בגלל דבקות באידיאולוגיה חסרת פרקטיות לשמור זאת בסתר ליבו. הכרה במציאות לא הולכת יד ביד עם רומנטיקה מתכלה, שקירותיה המתקלפים מטים ליפול לרצפת העבר.
בעידן החדש, שהתחיל עוד לפני 2025 שעומדת להסתיים, אין עוד מקום למשטר המיושן. אנשיו לא יאמינו לרגע בכך שבעל המאה הוא בעל הדעה, גם כשהוא עושה את הדבר הנכון לפחות מבחינת מי שמבין שעתיד הפועל תל אביב חייב להתכתב עם מה שעובד היום לקבוצות הגדולות באירופה.
המכנה המשותף כבר חוגג 56 שנה
וכך אנחנו מגיעים לחלק הדומם של האוהדים האדומים. אלה שמכירים בקידמה המתבקשת, אלה שכבר הפנימו ש"יש בי אהבה והיא תנצח", זה רק משפט חסר אחיזה במציאות, אפילו הוא אם הוא מגיע מתוך שיר של אריק איינשטיין ז"ל.
לחלק הדומם אין באמת סיכוי להשמיע את קולו, למרות שהוא נהנה לראות את דימיטריס איטודיס מנהיג את חבורת הגויים למקום הראשון ביורוליג – הגביע הקדוש של הכדורסל האירופי, שעל המזבח שלו ינאי מקריב מיליונים.
זה לא שאין מכנה משותף לרועשים חובבי הפעם לשקטים תומכי המחר. למשל, שתי קבוצות האוהדים האדומים משתגעות מהלוזריות שמפגינה קבוצתן במסגרת המקומית, גם הרחבה. ההפסד בדרבי היורוליג ההיסטורי למכבי, החבטות החוזרות ונשנות מהפועל ירושלים הצנועה יותר – אלה מחרפנות את כולם. גם את ינאי שנשאב לקרב מדומה נגד "מוסדות הכדורסל".
ייתכן וכאן קבור הפתרון. נראה שרק צלחת אליפות ישראלית ראשונה מאז 1969 – שנה שרוב האוהדים המעורבים טרם נולדו בה – תנער את המחנאות מעל האדומים ותחבר אותם, אחד לשני ולמציאות. נראה שרק כך הם יעלו על דרך המלך, שהיא כרגע הדרך שינאי סולל ובטוח שתעבוד.
עד אז, הפועל תל אביב – בתמונה הגדולה – תישאר אותה הפועל תל אביב, למרות שהכל יודעים, שרק אם תשנה את פניה, יש לה סיכוי לנחת ולהצלחה – שהיא כל כך פוחדת מהן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו