נתחיל מהסוף. כדורסל אירופי, ובטח ישראלי, מוכרע בחודשים אפריל-מאי לא בנובמבר. אבל להפועל תל אביב של השנה יש מרווח טעויות קטן מאוד מכיוון שהיא נלחמת בשני מישורים: זה המקצועי וזה התדמיתי. מבחינה מקצועית המטרות ברורות: סיום בצמרת היורוליג, מה שיאפשר עונה נוספת במפעל היוקרתי, ואליפות וגביע המדינה בזירה המקומית. מבחינה תדמיתית הסיפור ברור.
האולטראס של הפועל, שלא מגיעים למשחקים, והקהל המנומנם שמגיע, ראה השנה שני הפסדים במשחקים שהיו הכי חשובים לו: דרבי מול מכבי תל אביב ביורוליג והפסד בגמר גביע ווינר להפועל ירושלים. היו עוד הפסדים, כמו אתמול (חמישי) בערב לפנרבחצ'ה, אבל ברור שאי אפשר לנצח כל הזמן. למרות זאת, גם לאלו שעוד מגיעים יש גבולות. קבוצה שסיימה את העונה כבר בנובמבר יש להם בכדורגל. ב"חוג", כפי שקוראים לענף הכדורסל האוהדים הציניים של הפועל, הציפיות בשמיים.
המכנה המשותף לכל ההפסדים של הפועל זו החולשה של וסיליה מיציץ'. השחקן המרוויח ביותר בכדורסל האירופי והכי יקר בתולדות מדינת ישראל, חירב השנה יותר משחקים מאלו שניצח. אולי הוא עוד יתעורר כאמור, אבל הבעיה היא שכבר בשני יש לו דרבי. אם הפועל לא תביס את מכבי, תמרורי האזהרה יהפכו לרמזורים מהבהבים: האם הקבוצה היקרה ביותר בתולדות הכדורסל הישראלי מסוגלת לעמוד במטרות שלה? רק נובמבר, אבל צריך להסתכל למציאות בעיניים.
הכדורסל של הפועל הוא כדורסל של בידודים צפויים. כשזה עובד, דימיטריס איטודיס גאון ומיציץ׳ הוא שלום תקווה. כשזה לא עובד, עולות השאלות הקבועות כמו למה הוא מקבל ארגזים של דולרים, למה גיא פלטין לא משחק ולמה ים מדר קיבל את ההחלטה הגרועה בקריירה שלו לשחק עם הנבחרת הכושלת בקיץ האחרון ולהרוס את עונת היורוליג שלו? ומי יודע, אולי את הקריירה.
שום טרגדיה ספורטיבית עוד לא התרחשה בהפועל של השנה, יש עוד זמן. אבל בניגוד למכבי תל אביב, שהשמועות אומרות שצפייה במשחקים שלה משמשת חוקרים בשדה תימן, בהפועל תל אביב מצפים שהקבוצה תנצח, תשחק כדורסל מעורר השראה ותעשה היסטוריה. כרגע, כשהכדור בידיים של מיציץ׳, הגעגועים הם לעמי נאווי.
