את הערב של 26 באפריל 2014 אוהדי הפועל תל אביב כבר הספיקו לשכוח. זה היה הדרבי האחרון שהם ניצחו בו בכדורגל. וגם המשחק ההוא הדיר שינה מעיני האוהדים האדומים, שכן ניצחון היה קובע רשמית שמכבי אלופה מול שערים 4-5, שהיו ריקים עקב עונש רדיוס. חמישה שבועות קודם לכן, ערן זהבי כבש בשניות הסיום של תוספת הזמן בדרבי ה־2:3 הבלתי נשכח, רק כדי להגדיל את התקף החרדה בצד האדום של העיר.
עומר דמארי, גילי ורמוט בפנדל ויקיר האוהדים הצהובים אוראל דגני סגרו מחצית מושלמת של 0:3 אדום לשער של חואן פאבלו, ושער מצמק מרהיב של זהבי המחליף לא הספיק. עמרי אלטמן, היום באדום, עלה מהספסל אצל פאולו סוזה בצהוב. מאז - שממה באדום שנמשכת כבר 4,194 ימים.
יש ילדים אוהדי מכבי שעדיין לא חוו הפסד, וילדים אדומים שלא רוצים ללכת לבית הספר ביום שאחרי משחק מול היריבה העירונית כבר יותר מעשור. שלוש חמישיות, עוד כמה שלישיות, ותחושה שהמרחק בין המועדונים נמדד בשנות אור.
העונה הזו זה מרגיש אחרת. משב הרוח והכסף הברזילאי־אמריקני של משפחת ספרא העירו את המועדון האדום. שילוב של בחירת שדרה ניהולית מוצלחת ומאמן נהדר כמו אליניב ברדה הפך את הפועל לקבוצת צמרת, עם אופי שגורם להרבה אוהדים להאמין שהעונה זה יקרה. אחרי 11 וחצי שנים, הם יכולים לחגוג ניצחון בדרבי.
בכדורסל ההגמוניה כבר נסדקה וכמעט נשברה סופית בזכות הכסף הגדול של עופר ינאי. אז משפחת ספרא עדיין לא מפזרת שטרות כמו שהקולגה מהכדור הכתום עושה על כל שחקן פנוי ביבשת, אבל דווקא ההתנהלות המחושבת הזו היא שבטווח זמן של שנתיים-שלוש עשויה להצליח להפוך את הפועל לקבוצה שמתמודדת על צלחת.
האם כל זה יספיק כדי לסיים דרבי עם 3 נקודות ולסגירת היוזר ברשת X שסופר את הימים מאז שהפועל ניצחה בדרבי? לא בטוח בכלל. מה שכן אפשר להעריך זה שהפעם, בניגוד לרוב המוחלט של משחקי הדרבי מאז 2014, זה יהיה משחק שקול ובלי התפרקות אדומה במחצית השנייה.
