כבר 4,194 ימים עברו מאז שהפועל תל אביב ניצחה בדרבי ועד היום הזה. אוהדי מכבי תל אביב מונים אותם בתשומת הלב ובהתרגשות שבה מונים את ימי החנוכה - אבל מניין זה הרבה יותר חשוב לאוהדי הפועל: הוא מונה את ימי גלותם. כמו כל הגולים כולם, גם הם שומעים מכל פינה את פעמי משיח. בואו לא מבטיח מציאות אחרת, אלא את סיומה של המציאות הנוכחית.
הטבלה, כשהפועל בחלקה העליון, היא חומר קריאה מרתק. היא גם יצירת אמנות שאפשר לשים במוזיאון על רקע נגטיבי מול ספסל ולבהות בה שעות. אבל עבור אוהדי הפועל, היא מעניינת כמו התווית האחורית של השמפו. היא מחוץ למשחק החברתי הזה, חיה בעולם משלה שאליו גורשה מתישהו. מתי? מתי שלהפסיד בדרבי נעשה ל"מצב". וכשאני אומר "מצב", אני מתכוון לאופן שבו משמעות המילה הזאת מופיעה בצירוף "המצב הביטחוני" או "המצב הפוליטי". הווה מתמשך שבו לא קורה דבר שראוי להזכיר, עבר-הווה.
הדבר היחיד שחשוב
הטקסט שיבוא מטה נכתב בפברואר 2022. הפועל הפסידה אז בדרבי. כרגיל. אין מה להוסיף עליו, כי שום דבר חשוב באמת לא התרחש מאז ביחס אליה. אוקטובר 2025 מסתמן כרגע שבו הסתיימו כמה "מצבים", חשובים יותר עבור אזרחי ישראל ממצבו של הדרבי התל־אביבי. הגם שראוי לחרוט בכניסה לשער 5 את הכתובת שמצא דנטה בכניסה לגיהינום - "זנחו כל תקווה, אתם הנכנסים בשעריי" - נראה שאין דרך לעצור את מגפת התקווה שפשתה בקרב הקהל. עת הרצון מדבקת בכל, לפעמים בזכות טראמפ, לפעמים בגלל ספרא. נקווה שהכל ילך כמו שצריך.
12 בפברואר 2022. הפועל ת"א - מכבי ת"א 3:2. אם הכל היה הולך כמו שצריך, הייתי דורש את סגירתו של מועדון הכדורגל הפועל ת"א מחר בבוקר. מסביב לוולפסון הייתי מסדר בטונדות, גדרות תיל, שומרים ותעלת נ"ט. בעצמי הייתי שט לאמצע האוקיינוס וזורק את המפתח לים.
אז היה אפשר גם לפזר את הלהקה המוזרה הזאת שרודפת אחרי הקבוצה לכל מקום - ערב רב של הוזים הזויים, מוכי גורל אחוזי תזזית שמרקדים לפני חבורה אקראית של לובשי אדום. קרקס אבסורד שבו לא ברור מי הקהל ומי המופע: הלוליין נופל והקהל מתלהב כאילו צעד עד סוף החבל, אדם נורה מתותח והקהל הוא שמתרומם, חבורת ליצנים יוצאת ממכונית מיניאטורית ומתייצבת מול מכונית עוד יותר קטנה, שיוצאת ממנה שיירה ארוכה ולא נגמרת של גברים, נשים, ילדים וקשישים. מבט ארוך מדי על כל ההמולה הזאת עושה כאב ראש.
מילא, מילא, מילא, ריבונו של עולם, שמישהו היה נהנה מכל האירוע הזה - אבל רק כישוף מוזר מוליך את החבורה האדומה והעצובה הזאת בצידי הדרך כמו שיירת פליטים. אבל לא הכל הלך כמו שצריך, ולכן נותרה הצדקה לקיומו של קרקס האבסורד האדום: להתמודד עם אגודת הספורט מכבי ת"א.
לכן, לא מעניינים אותי ליגה, גביע, אירופה, מונדיאל ואולימפיאדה - כל המשחקים כולם הם משחקי אימון לדרבי, מילדים ג' ועד בוגרים. אין שום סיבה לגעת בכדור כדורגל אם לא כדי לנצח בדרבי. אין סיבה לשתול דשא אם לא כדי לנצח דרבי. אחרי זה נחשוב מה נעשה, אולי נשמור על הקרקס.
