המציאות מחייבת: מכבי חיפה צריכה לקבל החלטה קשה

לפני קצת יותר משנתיים מכבי חיפה סיימה אחת מהעונות המרשימות בתולדות המועדון – שילוב מדויק בין זרים שנבחרו בקפידה והגיעו מוקדם מאוד לשלבי ההכנה לבין שלד ישראלי מהטובים בליגה, בראשות שחקן העונה עומר אצילי ושני שחקני בית – נטע לביא ומוחמד אבו פאני.

יחד עם צוות מקצועי שרץ כבר לעונה שלישית, בראשות המאמן המצליח ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי, ברק בכר, נוצרה תחושה שלא רק שמכבי חיפה עושה היסטוריה – כשהיא הראשונה שזוכה באליפות תוך כדי השתתפות בשלב בתים של ליגת האלופות – אלא שהיא גם פותחת פער משמעותי מהיריבות שלה, בעיקר בהיבטים הניהוליים והמקצועיים. העתיד נראה ירוק מתמיד.

אבל בשנתיים האחרונות מכבי חיפה עשתה כמעט כל טעות אפשרית – ניהולית ומקצועית. בתוך זמן קצר אותו ירוק זוהר הפך לדהוי, עגמומי ונטול תקווה.

החלטות ניהוליות שגויות, בחירה לא מדויקת בשחקנים – בעיקר זרים, אבל גם ישראלים – והחלטות שנויות במחלוקת בגזרת הצוות המקצועי הובילו את חיפה לפתוח את העונה הנוכחית עם סגל בינוני, חורים בעמדות מפתח ומאמן חסר ניסיון באימון ראשי ברמות האירופיות. לפחות לפי שלושת המשחקים הראשונים של העונה, נראה שיידרש זמן רב עד שהקבוצה תתחבר ותעמוד בציפיות האוהדים.

התחילה עם מטען חורג

מהבחינה המקצועית, מכבי חיפה פתחה את העונה עם מטען לא פשוט – גם תוצאות רעות בסיום העונה הקודמת, גם פיטוריו של ברק בכר, ובעיקר סגל בעייתי. בסגל כבר חתומים שמונה זרים, שחלקם נרכשו בסכומים גבוהים (מנואל קאפומאנה "שואו", מתיאס נהואל, לורנצו שימיץ' וקסנדר סברינה), אך אין בו שום ישראלי בכיר.

אצילי עבר לבית"ר, דין דוד נמכר ליפן, ליאור רפאלוב פרש, והקבוצה לא הצליחה להחזיר את נטע לביא או אבו פאני. תחת זאת הוחתם מיכאל אוחנה – שבעולם האידיאלי של 2019 היה יכול להיות שובר שוויון. אבל אנחנו ב־2025, ואוחנה, למרות הכישרון הבלתי מעורער, כבר מעבר לשיא (בעיקר בגלל פציעות), לא כבש בעונה האחרונה בטבריה, וההשפעה שלו על מכבי חיפה צפויה להיות מינימלית.

אבל אוחנה הוא לא הבעיה – הוא הסימפטום. הירוקים, שבעבר היו יעד מיידי לכל שחקן ישראלי בכיר, כיום מחוץ לתמונה. הם נחותים משמעותית ביחס ליריבותיהם מבחינת איכות הסגל הישראלי, וזו רק ההתחלה. הבעיה המהותית יותר היא תהליך בניית הסגל – כולל בחירת המאמן והזרים.

מכבי חיפה פיטרה את ברק בכר במהירות, לאחר תבוסת הדרבי בסיום העונה שעברה, ובחרה שוב בקונספט של מאמן זר – שיטה שכבר נכשלה בה שוב ושוב. הפעם היה זה דייגו פלורס הארגנטינאי, מאמן חסר ניסיון כמאמן ראשי באירופה – דבר שמגביר את הסיכון לכישלון.

הקבוצה גם לא חיזקה את העמדה שבה הייתה הכי נחותה בעונה שעברה – הקשר האחורי. אם בעונת האליפות פתחה עם לביא, אבו פאני, עלי מוחמד בשיאו וצ'רון שרי, וסיימה עם אבו פאני מאחור, שרי וסבע בקישור – הרי כיום השלישייה הקיימת כוללת את גוני נאור, איתן אזולאי ומתיאס נהואל. מדובר בפער של שמיים וארץ.

לכך מתווספת בניית סגל לא מאוזנת: אין שחקני כנף טבעיים, אך יש ארבעה בלמים בכירים ושני חלוצים זרים – זאת כשפלורס כמעט לא שיחק בעבר עם שלושה בלמים ושני חלוצים. התוצאה – כאוס מקצועי וניהולי, אשר גורם לכך שכעת חיפה נראית, במקרה הטוב, כקבוצה שתיאבק על מקומות 4–5, ולא מעבר.

הכישלון - ניהולי

בסופו של דבר, גם עם כל הכבוד לאימון – והכבוד קיים – ניהול נכון הוא מה שמביא להצלחות. חיפה הבינה את זה היטב כשהכל עבד, והיא חווה את זה בצורה כואבת כשהדברים מתפרקים. זה לא מקרי שכמעט כל החלטה מקצועית משתבשת – גם כשמשקיעים סכומי כסף גדולים. זה גם לא מקרי שרק מועדון אחד בארץ מצליח באמת עם צוות זר; במקום שאין בו הרמוניה, סבלנות ואורך רוח – זה פשוט לא עובד.

הגיע הזמן לעצור, לחשב מסלול מחדש ולתכנן קדימה – גם אם המשמעות היא להקריב את העונה הנוכחית. ליאור רפאלוב קיבל את הסמכויות המקצועיות, אבל הסגל שהוא מקבל דורש ניקוי עמוק ותכנון כבר לעונה הבאה: מי המאמן הרצוי, אילו זרים בתפקידי מפתח יש להביא, ואיך לצרף לפחות שני ישראלים דומיננטיים – בין אם מדובר בליגיונרים שחוזרים (כמו אבו פאני או נטע לביא), או בשחקנים בולטים בליגה (משימה קשה במיוחד לאור הדלילות בשוק המקומי).

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

במכבי חיפה אולי לא קל להודות בזה, אבל המציאות מחייבת לדבר על שנת בנייה. אם יתקבלו ההחלטות הנכונות עכשיו – אפשר כבר לתכנן קאמבק בעונה הבאה. זה לא פשוט, וזה לא יהיה זול, אבל הירוקים כבר הוכיחו בעבר הקרוב שזה אפשרי: מאמן נכון, זרים מדויקים בתפקידי מפתח (שוער, בלם, קשר אחורי, שחקן התקפה), שילוב של שחקני בית, ובעיקר – דרך ברורה וסבלנות. זה מתכון מוכח, גם אם הוא לא פופולרי כרגע.