הקבוצה היחידה במערב שהצליחה לאתגר את אלופת ה־NBA אוקלהומה סיטי הייתה דנבר. גם עם מאמן ראשי שהגיע לפלייאוף עם ניסיון מצטבר של חמישה משחקים, וללא ג'נרל מנג'ר, לאחר הפיטורים המטלטלים - וחסרי התקדים בעיתוי, שבועיים ערב פתיחת הפלייאוף - של מייק מאלון, המאמן שהוביל אותה לאליפות רק שנתיים קודם לכן, וקלווין בות', הג'נרל מנג'ר, שבנה את הסגל שזכה באליפות.
ועדיין: גם עם מאמן נעדר כל ניסיון (דיוויד אדלמן, בנו של ריק אדלמן, המאמן המהולל), ובתוך כאוס פנים־ארגוני, הנאגטס סחבו את הת'אנדר למשחק 7, ועם קילר אינסטינקט מעט יותר ערני היו מצליחים להדיח אותם בשישה משחקים. הסיבה? ניקולה יוקיץ', כמובן. בוודאות, ובהפרש, שחקן הכדורסל הטוב ביותר בעולם.
לאחר העונה הסטטיסטית הטובה ביותר בתולדות הליגה (ממוצע טריפל דאבל, מקום בשלישייה הפותחת בארבע קטגוריות, ומקום בעשירייה הפותחת בשש קטגוריות שונות!), יוקיץ' הפך לא רק ללב, למוח ולריאות של הנאגטס, אלא גם למנהיג הבלתי מעורער של המועדון.
שמועות עקשניות טוענות שהיה זה יוקיץ' בעצמו שעשה לברון ג'יימס, הלך לג'וש קרונקי (נשיא המועדון) והבהיר שהוא לא מוכן להיכנס לפלייאוף עם מייק מאלון על הקווים. קרונקי ביצע, אבל הג'וקר קיבל את ההחלטה בפועל. מיד עם תום העונה קרונקי התחיל לעבוד.
החוזה של יוקיץ' נמשך אמנם עד 2028, אבל ברור לכל שעונה נוספת של סיבוב שני בפלייאוף ותו לא תהיה לא רק החמצה היסטורית של תקופת השיא בקריירה של הגאון החד־פעמי הזה, אלא גם עלייה מסוכנת על מסלול שבסופו יוקיץ' עלול לאבד סבלנות ותקווה לאליפות נוספת, ועלול לדרוש טרייד, עניין שנעשה שכיח ואופנתי מאוד בקרב סופרסטארים לא מסופקים מאופק האליפות שלהם.
מילווקי יפגשו את זה בקרוב מאוד. אולי אפילו הקיץ. יאניס לא ימשיך ככה - הרמיזות מכיוון סביבתו כבר התחילו נשמעות. הנאגטס היו מוכרחים לעשות מהלכים שיוכיחו ליוקיץ' שפניהם לשינוי הסגל של בות' ומאלון, לשדרוגו משמעותית ולהעמדת קבוצה שתאפשר לו לכל הפחות להתמודד באופן ריאלי על ראשות המערב. אין לדעת אם אנחנו נכנסים לעידן הדומיננטיות של הת'אנדר במערב ובליגה, אבל האפשרות הזאת בהחלט בעלת היתכנות גבוהה.
ספסל עמוק במיוחד
כך או כך: שוחרר מייקל פורטר ג'וניור לברוקלין בטרייד, עם החוזה הכבד שלו, בעיות הגב והכתפיים שלו, והדעיכה המתמשכת בג'אמפ שוט ובאתלטיות שלו, והגיעו קאם ג'ונסון, טים הארדאוויי ג'וניור, ברוס בראון (בקאמבק מחמם לב) והדובדבן שעל הקצפת: יונאס ולנצ'יונאס, אולי המחליף הסביר הראשון שהיה ליוקיץ' בחמש השנים האחרונות.
החמישייה של הנאגטס נראית כך: יוקיץ', מארי (שהוכיח בפלייאוף שוב עד כמה אנדרייטד הוא), כריסטיאן בראון המשתפר מאוד, ארון גורדון (שעליו אמר הג'וקר שהוא החבר לקבוצה הטוב ביותר שהיה לו בקריירה) וקאם ג'ונסון, על המשבצת של פורטר ג'וניור. ג'ונסון, לכל הפחות, יהיה גרסה צעירה ובריאה יותר של פורטר ג'וניור, ובמקרה הטוב יהפוך לספוט־אפ שוטר יציב ולשחקן כנף איכותי, בתוך חמישייה מאוד מאוזנת.
אבל העומק, שהוא שם המשחק בליגה, נמצא בספסל, ושם הנאגטס קפצו קומה משמעותית בקיץ הזה: ולנצ'יונאס מסוגל לתת 15 דקות איכותיות בריבאונד, בהגנה וגם בהתקפה ולהפסיק את תופעת הקריסה של החמישייה השנייה בדקות שיוקיץ' נח.
ברוס בראון ירביץ בהגנה חזק וייתן 7 נקודות חשובות מהספסל, טים הארדוויי אינו בשיאו, אבל 20 דקות הוא מסוגל לתת בעונה הסדירה, ובפלייאוף - 10 משמעותיות. פייטון ווטסון, שעשה קפיצת מדרגה בפלייאוף, ישתפר, וג'וליאן סטרות'ר הוא סליפר אמיתי. והנה לכם חמישייה שנייה שמסוגלת לסחוב את הנאגטס בעונה הסדירה ל־60 ניצחונות ולמקום שני, ובעיקר: לאפשר לקבוצה רעננות לקראת הפלייאוף וחלוקת דקות יעילה גם במהלכו. השיפור הוא מעל לכל ספק, אבל קבוצה לאליפות? לא בטוח בכלל.
הכל, מן הסתם, ייפול ויקום על יוקיץ' ועל יכולתו להפוך את כל השחקנים סביבו לגרסה הטובה ביותר של עצמם, לאורך 100 משחקים בקירוב. העובדה שהוא בחר להשתתף ביורובאסקט בוודאי לא מסיבה אושר רב לקרונקי, בטח לאחר שנה שבה השתתף גם באולימפיאדה, אבל יוקיץ', ניכר, מושקע בנבחרת הלאומית רגשית יותר מכל דבר אחר, אפילו הנאגטס.
אז מה הסיכוי לאליפות?
נחזור לנאגטס ולסיכויי האליפות שלהם. כדי שאלה יהיו ריאליים הם יזדקקו להמשך השיפור של גורדון במשחק החוץ שלו; להמשך ההשתפרות של כריסטיאן בראון, ולהפיכתו לשחקן השלישי האמיתי ברוטציה; לעונת קליעות טובה של מארי וג'ונסון, ולוולנצ'יונאס אפקטיבי מאוד. גם ככה יהיה להם קשה הגנתית מול הת'אנדר, אבל לעולם אין לדעת. פציעה לג'יילן וויליאמס (חס וחלילה) - ולפתע המאצ'־אפ נראה אחרת לגמרי. ליוקיץ' נותרו, נאמר, עוד שנתיים-שלוש ברמה הזאת, לפני ששנות ה־30 שלו יתחילו לתת את אותותיהן, ומכאן שהחלון הוא קצר יחסית, אבל לא זעום.
כדי להפוך לשחקן שמוזכר ברצינות ברשימת עשרת הגדולים בכל הזמנים הג'וקר זקוק לפחות לעוד אליפות, רצוי שתיים, וזה אפשרי, גם אם מאתגר מאוד. נדמה שיותר מכל - על הכף מונחת המורשת של השחקן הזה, וההכרעה אם הוא ייזכר כעילוי, אבל לא כענק על־זמני באמת. מגיע לו להיות מוזכר בנשימה אחת עם שאקיל אוניל והאקים אולאג'ואן, בטח מבחינת כדורסל, אבל מורשת בליגה הזאת נמדדת קודם כל במספר הטבעות שאתה משיג.
ואם הנאגטס לא יצליחו לשים לפחות עוד אחת על האצבע של יוקיץ' בשנתיים הקרובות, שנת 2028 מתקרבת במהירות, ועימה, אולי, עזיבה של השחקן הגדול ביותר בתולדות דנבר ובנייה של קבוצה חדשה ממש מאפס. העונה הזאת תלמד אותנו מצוין לאן הולך המועדון הזה, ולאן הולכת גם המורשת של אחד ממוחות הכדורסל הכי גדולים אי־פעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו