במסיבת העיתונאים אחרי המשחק השני בסדרה בין דנבר נאגטס לאוקלהומה סיטי ת'אנדר, נשאל ניקולה יוקיץ' שאלה: "אמרת בעבר שארון גורדון הוא אחד מהחברים לקבוצה הטובים ששיחקת איתם ב-NBA, תוכל ל…"
יוקיץ' קטע את העיתונאי: "לא, אמרתי שארון גורדון הוא החבר לקבוצה הטוב ביותר שאיתו שיחקתי מתחילת הקריירה שלי", תיקן הג'וקר, והבהיר מי העוגן השקט של הנאגטס, ומי שתפקידו הוא הרבה מעבר לכדורסל: "הוא הדבק שלנו, אבן היסוד והתנאי להצלחה של כל מה שבנינו כאן".
עד כדי כך? וזה כשג'מאל מארי - אולי השחקן הכי אנדרייטד בליגה - משחק לצדך ומפגיז 45 נקודות במשחק גורלי מול הקליפרס? כן, עד כדי כך. אגב אנדרייטד, גם ארון גורדון הוא אחד השחקנים הכי אנדרייטד בליגה; ואם כבר: עד לשנה ההיסטורית הנוכחית, בה הפך לקונצנזוס של עילוי של פעם בדור לא רק על ידי העיתונאים, כי אם גם על ידי השחקנים בקרב הליגה ושחקני העבר, גם יוקיץ' היה שחקן העל הכי אנדרייטד בליגה, ואולי בכלל, בהיסטוריה של המשחק.
ומהמקום הזה, שבו קבוצה נעדרת אגו בכלל; קבוצה שחותרת תחת מהלך הסופר-טים והנחת היסוד שכוכבים הם הבסיס לאליפות; מהמקום הזה הנאגטס של יוקיץ' ומארי וגורדון הפכה לאלופה, ולמי שממררים את חייה של הקבוצה הכי טובה ב-NBA השנה - אוקלהומה סיטי.
השוד באולסטאר
גורדון (בן 29) הגיע לקולג' (אריזונה) כאחד משחקני התיכונים הטובים בשנתון שלו. האתלטיות שלו הזכירה את זו של בלייק גריפין הצעיר, ובדומה לגריפין (שלו היה אח תאום ששיחק כדורסל מקצועני, אבל באירופה), גם אחיו של גורדון שיחק כדורסל, אפילו מקצועני, אבל פחות טוב מאחיו.
גורדון נבחר בדראפט של 2014 במקום הרביעי, על ידי אורלנדו, מתוך תקווה שהוא יהיה העגלון שיגרום לפרד העיקש שהוא מועדון המג'יק, להחזיר ליציעים ולשיח המרכזי את המועדון המשני בפלורידה (אחרי ההיט, כמובן), שמאז ימי שאקיל, פני הארדוויי, הוראס גראנט וניק אנדרסון חיפש את עצמו הרבה שנים, ולא מצא.
ואז הגיע גורדון, עם הסקס אפיל של הדאנקר המטורף והסקורר (הסביר), ואורלנדו, ובכן, נשארה אורלנדו. את עיקר שמו הוא עשה לעצמו בתחרות ההטבעות, שם זאק לאבין (עוד כשרון מבוזבז) והוא הגישו לקהל את הדו-קרב הכי טוב מאז ימי מייקל ג'ורדן ודומיניק ווילקינס. הנאחס של המג'יק רדף אחריו גם לסוף שבוע האולסטאר, והוא נשדד לפחות מתואר אחד.
עד שנת 2021 גורדון העמיד ממוצעים יפים של 22.6 נקודות ו-6.3 ריבאונדים למשחק. הוא היה לשחקן מוביל מקובל בליגה, אבל רחוק ממישהו שיסחוב קבוצה על הגב אפילו לגמר המזרח. למרות שחתם שנתיים קודם על חוזה לחמש שנים נוספות במועדון גופיות הפסים והכוכב, המג׳יק בחרו להמשיך בכיוון אחר (טנקינג) והעבירו את גורדון לנאגטס במהלך שהוא תיאר בדיעבד ככזה שגרם לו להרהר אם ברצונו להמשיך בכלל לשחק כדורסל.
לדנבר הרחוקה והקטנה מפלורידה ודיסנילנד? יש שחקנים שזה היה שובר.
אבל אז נכנס יוקיץ׳ לחייו, וכפי שגורדון תיאר זאת: "בחודש הראשון לא ידעתי מה הוא רוצה. לא הבנתי אותו על המגרש. אבל אז הבנתי שהוא יודע יותר טוב ממני מה המשחק שלי באמת". והמשחק האמיתי של גורדון אינו להוביל קבוצה בהתקפה ולהיות הכדור הראשון שלה, כי אם השחקן המשלים המושלם, זה שיודע להוריד את העומס ההתקפי מיוקיץ׳ ומארי, וביחד עם מייקל פורטר ג'וניור, לאפשר ליוקיץ׳ לנהל את הכדורסל הכי קבוצתי ולא אנוכי בליגה מעמדת הפוינט סנטר, ופשוט להיות שם, במקום שבו ניקולה צריך אותו.
השינוי התודעתי
עבור שחקן NBA, ובוודאי כזה שהיה האופציה מספר 1 מהתיכון ועד הליגה, המעבר התודעתי אינו עניין פשוט, בטח לא בגיל 27, גיל שבו שחקנים בכלל מגיעים לשיאם ומבשילים למעמד האמיתי שלהם בליגה. להיות האופציה השלישית, אפילו הרביעית? גורדון בלע את הגלולה הזאת בשנה הראשונה, והעובדה שהאליפות הגיעה בעונה השנייה, עזרה לו להבין ש-22 נקודות למשחק זה נחמד, אבל טבעת על האצבע זה דבר נחמד בהרבה.
אבל העונה, דווקא בעונה שהפכה לגורלית עבור עתידו של הסגל הזה, גורדון הבין מה תפקידו באמת: אם יוקיץ׳ הוא באטמן, גורדון הוא רובין. אם יוקיץ׳ הוא קרויף, גורדון הוא ניסקנס. כל ג׳ורדן צריך הוראס גראנט, לא רק פיפן, אגב. וגם רון הרפר. וגורדון הבין שהוא צריך להפוך למר נאגטס, אם יוקיץ׳ הוא מר כדורסל בעצמו.
האתלטיות מעט נפגעה, לאחר פציעה, ושחיקה טבעית, אבל ההגנה קפצה מדרגה, היכולת לנוע בלי כדור ולחפש חורים לחתוך אליהם, או דרכם, ולחכות לכדור מיוקיץ׳ הפכה לאמנות. והשנה הוא החליט שכדי להפוך לאפקטיבי יותר עבור ניקולה והקבוצה הוא מוכרח לעלות מדרגה בקליעה שלו משלוש - הלחם של כל שחקן NBA היום. אמר ועשה.
הוא התלבש על אחד מעוזרי המאמן, והקדיש ארבע שעות בכל יום בקיץ לשיפור הטכניקה שלו, ובעיקר ביציאה מחסימה, זריקה קשה בהרבה מג׳אמפ שוט כשאתה ממתין מחוץ לקשת לכדור, בעמידה.
בחדר ההלבשה הוא הפך למנהיג שקט, ולמי שמכניס בצעירים מוסר עבודה וחונך אותם לרוח הנאגטס - הסופרסטאר היחיד היא הקבוצה. וכאשר גאון הכדורסל הכי גדול של שני העשורים האחרונים מנהל את האירוע על המגרש, כדאי לך מאוד גם להעריך את ההזדמנות והזכות שניתנה לך לקחת חלק באירוע היסטורי לצד שחקן היסטורי.
הדרך שבה הפך גורדון את עצמו לאול אראונד, שמשרת את הקבוצה וצורכיה, כולל עבודות שחורות, ומשימות ההגנה הכי מורכבות ושוחקות, וכפי הנהוג בספורט - עם הקבוצתיות מגיעה גם ההצלחה האישית. והפלייאוף הזה, בלי קשר לאיך יסתיים עבור דנבר, גילה לליגה לראשונה באמת את ארון גורדון 2.0 - לא רק הדבק החברתי והספורטיבי שחונך את כריסטיאן בראון, ומייצר נקודות בערבים בהם מארי, פורטר ג׳וניר או יוקיץ׳ (לא מוצאים את הזריקה שלהם), והגנה בערבים שבהם מישהו צריך להכניס פיזיות אמיתית למגרש; אלא גם מישהו שהולכים אליו בקלאץ׳.
אחוזים שלא היו מביישים את סטף
את אחוזי הקליעה משלוש הוא שיפר מ-29 בעונה שעברה, ל-43 (!) בעונה הזאת; אחוזים שאפילו סטף קרי היה לוקח העונה בשמחה. וברגע שהוא התחיל לקלוע ברבע הרביעי קליעות חשובות, או ברגעים בהם הקבוצה הצטרכה סל - ההגנות שהתמקדו ביוקיץ׳, מארי ופורטר (קלעי השלוש הבכירים בקבוצה), גילו פתאום שההוא מתחרות הדאנקים יודע לצאת מחסימה ולקלוע שלשה כשהמשחק באמת על הכף.
וזו הסיבה שארון גורדון הוא החבר הכי טוב לקבוצה שהיה אי פעם ליוקיץ' כי האבולוציה הספורטיבית שלו, הייתה כרוכה באבולוציה פסיכולוגית ואישיותית לא פחות. וכאשר אתה רואה שחקן שמוחל על האגו שלו ממקום נקי ובשל ובוגר, אתה מבין שהוא בעניין של הקבוצה ברמת מחויבות עמוקה.
אם דנבר תודח בסיבוב הנוכחי הנאגטס, קרוב לוודאי, עם ג׳נרל מנג׳ר ומאמן חדש (אדלמן בעל סיכוי סביר לזכות בתפקיד), שהיא תלך לזעזוע בקיץ ומהלך התחדשות. איש אינו מוגן מטרייד, להוציא יוקיץ׳. ונדמה שאחרי הפלייאוף הזה - גם ארון גורדון. כי חלקים במכונה אפשר תמיד לחדש ולהחליף, אבל את מה שמחבר אותם, את זה כבר הרבה יותר קשה. ואם יש מחמאה גדולה לתת לגורדון היא שהנאגטס תלויים בו בכל היבט של המשחק וחדר ההלבשה; ואם לתרגם את דבריו של יוקיץ׳ - אז גם הוא.
