זה בוודאי לא ייחשב כאחד ההישגים החשובים של מבצע "עם כלביא", אך ייזקף לחלוטין לזכותו: אולימפיאדת הכספומט של העם היהודי נדחתה לשנה הבאה. האירוע שתוכנן להיפתח בהפקת ענק רועשת באצטדיון טדי ב-10 ביולי, היה אולי הדבר הכי מנותק שהעם הנבחר מסוגל להציע, כאשר 53 מבניו ובנותיו עדיין בעזה.
השם הרשמי הוא "המכביה" -מפעל שנועד במקור לספק מסגרת תחרותית לעם ללא מדינה, ואשר לאחר הקמתה סימל את חשיבותה כאבן שואבת ליהדות התפוצות. זו הייתה מטרה נעלה ונכונה לשעתה, ממש לא כיום, כאשר המשימה הלאומית היא החזרת 150 אלף ישראלים מחופשתם חו"ל. המארגנים אמנם החלו לפמפם נתונים של רבבות ספורטאים מרחבי תבל שיתחרו בעשרות ענפים, אלא שספורט עם כל הצער שבדבר, אינו נמנה עם יתרונותיו הבולטים של העם שהפך למוסד, תרתי משמע.
אנחנו הכי טובים בעולם בטייסים, בביפרים, בחידון התנ"ך ובעסקים, כולל הצדדים הפחות מחמיאים שלהם – כמו השנור והמסחרה. כך הפכה המכביה לסוג של מחנה קיץ ליהודים עשירים, כאשר המחירים נקבעים ע"י סניפי "מכבי תנועה עולמית" ברחבי תבל. 9,800 דולר (קרוב ל-35 אלף שקל) אמור היה לשלם יהודי אמריקאי עבור השתתפות באירוע בן שלושת השבועות, על בסיס הכל כלול. במכביה הקודמת זה היה 8,500 דולר, כלומר לפחות המחירים הגשימו את החלום הציוני ו"עשו עלייה".
המחיר שנקבע למאסטרס (ספורטאים ותיקים) מארה"ב, עמד על 11,500 דולר (יותר מ-40 אלף שקל), כאשר כמעט חציים הוגדרו כ"תרומה". התעריף ליהודי בריטניה עבור השתתפות ושהות בת שבועיים וחצי בישראל, עמד על כ-25 אלף שקל. כולם הרי יהודים יקרים.
"אירוע הספורט השני בגודלו אחרי האולימפיאדה", מתגאים ראשי התנועה במפעל ההמוני שלהם, על אף ששום שיא עולם לא יעמוד בסכנת שבירה, ורמת העניין בתחרויות דלה ביותר גם בארץ. לא פלא, אם כך, שעיקר ההשקעה התמקדה בטקס הפתיחה, שלכבודו גויסו (בלי צו 8) עידן רייכל, איתי לוי, יובל רפאל, נטע ברזילי, עדן גולן ושחר סאול. כמנחים נבחרו אנה ארונוב מ"רוקדים עם כוכבים" ואסי עזר מ"הבוגדים" בלי כוכבים, כי הטקס היה אמור להיות משודר ב"קשת 12". בזכות הדחייה, ניצלנו גם מחודש של פרומואים פומפוזיים לריאליטי "רוקדים עם יהודים".
מחירי הכרטיסים לטקס, אולי כמחווה לחיל האוויר, היו בשמיים. 118 שקל מאחורי השער למעלה, 180 באותה זווית למטה, וכך הלאה בדרך למרכז העניינים - 350, 550, 850, 1,300 ואף 1,800 לכרטיס. כל זה נחסך מאיתנו עקב המלחמה, וטוב שכך. אחרת, העם היהודי היה חוגג בטקס מיותר כאילו אין מחר ואין חטופים. טוב מאוד שהמערכה נגד הפצצה האטומית באיראן, נטרלה את מפגן האטימות בישראל.
אילדיס מגלה את אמריקה
ההתראות החלו לצפצף בסלולרי בקצב מלחיץ ביום שני בסביבות תשע בערב. "אלי אילדיס משדר כדורגל!". זה קרה במונדיאל המועדונים המשמים ודל הצופים, במשחק בין לוס אנג'לס לצ'לסי באטלנטה, שנשמע כמו מהדורת הלילה של "חדשות הספורט". כלומר הקראה יבשושית של מידע, מתובלת בקלישאות חבוטות. "גישושים ראשונים" הוא דיווח לצופים אחרי דקה וחצי של משחק.
את שחקני הקבוצה מארה"ב אילדיס פחות מכיר, מה שהוביל למשפטים כמו: "החבר'ה מעיר המלאכים ינסו עכשיו לצאת קדימה"... "פאלמר מנסה קצת לבלבל את האמריקאים"... "קאייסדו איבד כדור לאמריקאים"... "יש פה התקפה אמריקנית שמתפתחת לה"... "אל.איי מנסה לצאת עכשיו קדימה"... העיקר הקולקטיב.
"אין ספק שהם האנדרדוג", בישר השדר לקראת ההפסקה, אך מיד הרגיע: "הם באים לשחק ומאמינים שייתנו מה שיש להם במגרש, והתוצאות יגיעו". אחלה טקטיקה, ומה היינו עושים בלי התובנה המבריקה הזו?
במחצית השנייה נכנס בלוס אנג'לס אוליבייה ז'ירו, סוף סוף שם מוכר, מה שהקל במעט על השדר (והפרשון דודו אוואט). "ז'ירו צריך לקבל את הכדור, הם לא מצליחים למצוא אותו"... "ז'ירו שם עומד ומחכה לכדור"... "לאמריקאים יש את ז'ירו"... "ז'ירו לא רואה כדורים בכלל"... ז'ירו עושה את התנועה שלו פנימה... "ז'ירו פנוי לחלוטין". רק מה אומרים, לעזאזל, כשזה לא ז'ירו?
קבלו את אילדיס: "והנה בעיטה! זה היה קרוב מאוד. ההזדמנות הטובה ביותר של האמריקאים עד כה". מי בעט? לא חשוב. גם לא שתי דקות אחר כך: "ועכשיו הזדמנות של אל.איי להשוות. איזו עצירה של סאנצ'ס! ללא ספק ההזדמנות הטובה ביותר של אל.איי עד כה". ללא ספק אין לו מושג מי היה החלוץ.
"חברים, אני מקבל לא מעט הודעות לנייד שלי, מה אני עושה פה בכדורגל?" דיווח אילדיס בדקה ה-70, והוסיף: "הוותיקים שבכם זוכרים ששידרתי כדורגל לא מעט שנים, אבל בצוק העיתים נקראתי לדגל ואני עושה את זה באהבה ואני נהנה". איזה כיף לו, אבל דווקא בצוק העיתים, כמו בצוק איתן, מן הראוי לא להציק לצופים שעצביהם גם ככה רופפים.
נבו חוטפת איפון באליפות העולם
זו לא הפעם הראשונה שאילדיס, כמו שותפתו להגשת החדשות והקדימונים לחסויות מירי נבו, משדרים בענפים שאינם מבינים. שניהם התרסקו בעבר כששידרו אתלטיקה, וכשנתנו לו לשדר שחייה, הוא פשוט טבע וחילק לא פעם מדליות כבר בשלב חצי הגמר. תאונת עבודה שקרתה השבוע גם לנבו, בשידור אליפות העולם בג'ודו בבודפשט.
מפאת ההשתתפות הדלה של הישראלים, בערוץ הספורט ויתרו בחלק מהשידורים על פסקול בעברית, וזה היה תענוג. צוות שידור בראשות הפרשן הבריטי הוותיק שלדון פרנקו-רוקס, העביר את התחרויות במקצועיות, ברוגע, בלי לפטפט כל העת או לתאר מה שכולם רואים, ובעיקר באובייקטיביות. ואז הגיעה נבו.
"הנה הקרב על הזהב הולך לניקוד זהב. הארכה בקרב הגמר", הודיעה לצופים השדרית מהאולפן בהרצליה, על אף שהשקופית הרשמית בישרה במפורש כי מדובר בקרב על הארד, משקל 73 ק"ג. "אישיהארה הוא אלוף העולם! השנה הוא לא מסתפק בסגנות, השנה הוא אלוף העולם!" הלהיבה את עצמה נבו, לפני שקלטה שמשהו פה לא הגיוני ומלמלה: "זה קרב על הארד, בגלל זה הם לא כאלה צוהלים". ככה זה יפנים. מאופקים, בלי צהלות וצהלולים של שדרים אחרי מדליית ארד בג'ודו, והכי חשוב: הם יכולים לאבד את המקום הראשון, אבל לא לאבד את הראש.
דברי חכמים
"אחרי מה שעשו לקורצקי, שום מאמן לא צריך ללכת לסכנין. שייקחו מאמן מהמגזר הערבי"
שלמה שרף נוזף בשרון מימר ודורש שכל הישראלים יהיו ערבים זה לזה (לא כולל ערבים ישראלים).
