אף ליגת ספורט מקצועני בעולם לא נשלטת באופן כה דומיננטי על ידי השחקנים. ההסכם הקיבוצי האחרון העניק להם שליטה מוחלטת על גורלם וההכרה של הקבוצות שכל אליפות עוברת דרך סגל שבו שני שחקני על לפחות, לצד תקרת השכר החדשה שמאפשרת לשחקנים ליהנות ממשכורת של 300 מיליון דולר בחמש שנים (קראתם נכון), הפכו את השחקנים למי שמנהלים בפועל את הליגה.
אף מאמן לא ימונה (או יפוטר) בלי אור ירוק מיאניס אנטטוקומפו, לוקה דונצ'יץ', ניקולה יוקיץ׳, קווין דוראנט וכמובן לברון ג'יימס, שמנהל בפועל את הקבוצות שבהן הוא משחק, ועדיין: מאמנים טובים עושים הבדל. קבוצות מאומנות מגיעות רחוק יותר, ויש לא מעט מאמנים בליגה הזאת שהשחקנים רוחשים להם כבוד, ואפילו מוכנים לתת להם לאמן אותם.
לרגל הפרישה המעציבה של גרג פופוביץ׳, בשל נסיבות רפואיות, הנה רשימת חמשת המאמנים הטובים בליגה כרגע, ללא דירוג, כי בכל זאת - יש גבול לכל תעלול. נדרג אותם לפי סדר הא״ב. פופ כבר לא שם, אבל יש שם חניך אחד שלו, ועוד ארבעה שיודעים את העבודה.
אימה יודוקה (יוסטון רוקטס)
אלמלא פרשת הרומן שניהל עם עובדת המועדון, שהובילה לפיטוריו, אפשר להעריך שהוא כבר היה מעוטר בטבעת אליפות ירוקה של בוסטון סלטיקס. יודוקה זכה לאמון של הרוקטס והחזיר להם בגדול.
מקבוצה צעירה, מפוזרת וללא אופק של ממש הוא הפך אותה לקבוצת הגנה איכותית, לקבוצת התקפה מאוזנת שיודעת מה היא רוצה להשיג, ובעיקר לקבוצה שמסרבת להפסיד. המאזן השני בטיבו במערב הקשה, בעונה השנייה בלבד, מוכיחה שהאיש יודע לא רק לאמן, אלא גם לגרום לקבוצות שלו לשחק בצלמו.
טיירון לו (לוס אנג'לס קליפרס)
כשהחליף באמצע העונה את דייויד בלאט בקליבלנד קאבלירס - אחרי פוטש של לברון - הטענה הרווחת הייתה שלו עומד על הקווים בגלל יחסיו עם המלך. ובכן, מתברר שלו יודע לאמן, והעבודה שלו בקליפרס בשנים האחרונות היא אחת הטובות בליגה.
הלוזרים הנצחיים, שמצליחים תמיד לאבד את הגרוש שחסר ללירה, וסובלים מפציעות כרוניות וניהול היסטרי, הפכו לקבוצה שיודעת גם בלי קוואי לנארד להישיר מבט לכל אריות המערב. על הרנסנס שהוא עשה לקריירה של ג'יימס הארדן צריך להצדיע לו, וגם ללמוד ממנו. ההפסד במשחק השביעי לדנבר נאגטס מעורר את השאלה האם השדים של הקליפרס עדיין חזקים מהם, אבל אם יש מאמן שמסוגל לשחרר אותם מכבלי הקארמה זה טיירון לו.
אריק ספולסטרה (מיאמי היט)
עונה מורכבת, קשה וטעונה להיט, שתצטרך בקיץ לעשות בוודאי מהלכים בשוק השחקנים החופשיים, בדראפט ובטריידים. לפחות דבר אחד ברמה הכי גבוהה יש לה: מאמן. האתגר הראשון שלו בקריירת האימון הייתה עם לברון, דוויין ווייד וכריס בוש, השילוש הקדוש, שהספיק לאליפות אחת בלבד. למרות זאת, התקבלה ההוכחה שאפילו אתגר כזה אינו גדול על מי שהתחיל כעוזר וידאו במערכת האימון של ההיט.
מאז הפך ספולסטרה למאמן שהכניס את השימוש באיזורית ל-NBA והפך אותה לאתגר עבור כל התקפה בליגה, וגם כמי שבונה קבוצות שנדמות תמיד דלילות ברשימת הכוכבים, אבל עמוקות יותר בפתרונות ובהתאמת שחקני ספסל לשיטה יותר מכל קבוצה אחרת בליגה.
ריק קרלייל (אינדיאנה פייסרס)
אליפות אחת בלבד לקח המאמן שלארי בירד ביקש ממנו לאמן את הפייסרס בפועל, שעה שהוא ניהל את המשחקים. האליפות שלו עם דאלאס מאבריקס של דירק נוביצקי, כאשר הם מדיחים את לוס אנג'לס לייקרס של קובי בראיינט, אוקלוהמה סיטי ת׳אנדר עם הארדן, דוראנט וראסל ווסטברוק, ולקינוח את מיאמי בעונה הראשונה של שלושה הגדולים - היא אחת המרשימות שראינו בשני העשורים האחרונים, וגם ההפיכה של לוקה לכוכב על רשומה לא במעט על שמו.
את הפייסרס הנוכחיים הוא הפך לקבוצה רעבה, חכמה, שיודעת בדיוק מה היא רוצה בשני צידי המגרש, ובל איש יהיה מופתע אם הם ימררו לקאבס את החיים, ואולי אפילו יפתיעו. הפייסרס הם קבוצה בלי כוכבים גדולים על המגרש, כי הכוכב האמיתי - והשקט שלה - הוא המאמן.
תום ת׳יבודו (ניו יורק ניקס)
מאמן שלא זכה באליפות בפנים וסטיב קר לא? זה לא רציני. העניין הוא שקבוצת כדורסל שמאמן תום ת׳יבודו, לטוב ולרע, היא קבוצה שאתה יודע שת׳יבודו מאמן אותה אחרי עשר דקות של צפייה.
ההגנה הקבוצתית האגרסיבית, היכולת להפוך קבוצות כמו מינסוטה טימברוולבס ואת הניקס לקבוצות הגנה חכמות, ולחיות שורטות בציפורניים, לצד היכולת להוציא מג'יילן ברונסון את הכדורסל הזה ולהזכיר לנו כמה מוכשר קארל אנתוני טאונס; כמו גם להפוך כל משחק לכזה שבו צריכים למצוא פתרונות לאתגרים שמציבה הניקס באופן מתחלף ליריבות, הופכות אותו בעיניי למאמן על. איני יודע אם האליפות תגיע, אבל הוא בהחלט ראוי כבר לאחת.
מתחממים על הקווים, עם הרבה כבוד: מארק דייגנולט (אוקלהומה סיטי ת'אנדר), סטיב קר (גולדן סטייט ווריורס), קני אטקינסון (קליבלנד קאבלירס).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו