אירועי טרור במדינה של שבטים, עדות, דתות ומיעוטים, הם דלק מועשר להציף בו מערכות יחסים טעונים בין אנשים. כדורגל ונבחרת לאומית הם מקפצה לספסר ברגשות האלה בכל פעם שמתרחש אירוע אלים שבו מעורבים מי שתמיד ייחשבו חשודים בנאמנותם למדינה.
ישראל לא המציאה את זה, ואפשר לתת בלי סוף דוגמאות, גם מהיבשת הנאורה לכאורה, אירופה. זוכרים את צרפת? היא אלופת עולם, אבל שחקנים שחורים או כאלה ממוצא צפון אפריקאי, הם לא מובנים מאליהם. תזכרו את אריק קאנטונה שיצא נגד מאמן הנבחרת דידייה דשאן, והאשים אותו שלא זימן את קארים בנזמה וחסן בן ארפה למונדיאל האחרון, בטענה שהם "לא מספיק צרפתים" בעיניו.
ערן זהבי, סוג של אריק קאנטונה ישראלי, יצא בוואטס אפ קבוצתי של שחקני הנבחרת, שדלף, וקרא לשחקנים הערבים לגנות את שרשרת הפיגועים של השבוע האחרון. זהבי לא פירסם את זה ברשת החברתית ולא בראיון עיתונאי, אלא במסגרת סגורה, ובהנחה שהוא לא זה שהדליף את הסיפור – ההתנהלות שלו סבירה.
בתור מנהיג נבחרת ואזרח ישראלי שמנסה לשבור את דימוי הכדורגלן הישראלי שחי בבועה שלו ועושה רק לביתו, זה בסדר שהוא קורא לחבריו בנבחרת לייצר סולידריות ציבורית בימים האלה. זה לא אמור להיות מסובך כל כך מבחינת השחקנים הערבים, כי בשניים משלושת האירועים הקשים, בחדרה ובבני ברק, נרצחו שני ערבים, אנשי כוחות הביטחון. סארי פלאח הדרוזי, שבן-דודו יזן פלאח, לוחם מג"ב, איבד את חייו בפיגוע, היה הראשון לפנות לכדורגלנים הערבים בנבחרת ולגעור בהם על שתיקתם נוכח הפיגוע. השאלה הגדולה אם פלאח היה מגיב באותו כאב כלפי חבריו, אם בפיגוע היו נפגעים יהודים בלבד.
זה כבר פותח דיון רחב יותר שמגיע גם לפוסט המדהים שכתב חאתם עבד אלחמיד, שחקן הפועל באר שבע, שחשף שעם מותו של אחיו בן ה-14 בתאונת דרכים, תרמה משפחתו את איבריו לשבעה בני אדם, מהם חמישה יהודים. אלחמיד לא נפנף מעולם באלטרואיזם הנדיר הזה, כדי להרוויח אהדה, אבל גם ערן זהבי מספיק אינטליגנטי להבין באיזו מציאות חיים חבריו הערבים בנבחרת, לדוגמא מונאס דאבור, שמאז פירסם פוסט באינסטגרם בזמן 'שומר חומות', מתייחסים אליו כאן כאויב האומה, כולל השבוע מול רומניה. בין שריקות הבוז, דאבור החזיר את ישראל מפיגור עמוק עם שני שערים. על התגרות פחותה בהרבה מצד הקהל, השליך זהבי את סרט הקפטן.
במדינות מסוגה של ישראל, כמו ביוגוסלביה של פעם, אלבניה, הבלקן וכאמור צרפת – כדורגל יכול להיות מפלט לנורמליות ודו קיום, אבל הופך לאבק שריפה בימים כאלה. ישראל היא דוגמה מאלפת לכך בליגת העל ובנבחרות הלאומיות – אבל באירועי קיצון מתקשים לסלוח. קל מאוד לשבור את הכלים ולפרק הכל, ויש פה מספיק מדליקי מדורות שעובדים על זה, אבל בסוף – המציאות חזקה, וישראל חזקה. נקווה שיום אחד גם הנבחרת תהיה כזאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו